בנם הבכור של שרה ומשה. נולד ביום ז' בתמוז תרצ"ז (16.6.1937) בתל אביב. אח לאיה (אייק'ה).

שמחה גדל והתחנך בעיר הולדתו. החל את לימודיו בבית הספר העממי "הכרמל" (כיום: "גבריאלי") – מוותיקי בתי הספר של תל אביב, וסיימם בבית הספר התיכון "עירוני א'" (כיום: "תיכון עירוני א' לאמנויות"). ניחן בחוש מוזיקלי וניגן בחצוצרה.

חניך ומדריך בתנועת הנוער "הצופים", שמרבית זמנו עבר עליו בצריף שבט "דיזנגוף", ברחוב אבן גבירול.

נמנה עם חברי הגרעין המייסד של קיבוץ גונן שבעמק החולה. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, עלה עם חבריו ב"צופים" להיאחזות, ושהה בה במשך שנה.

עם גיוסו לצה"ל, במחצית השנייה של שנות החמישים, הוצב בחיל הרגלים. שירת בגדוד נח"ל מוצנח 88 של חטיבת הצנחנים 202 (כיום: גדוד 50 של חטיבת הנח"ל).

במהלך שירותו נפצע שמחה פעמיים; בפעם הראשונה שבר את הכתף, ולאחר החלמתו חזר לגדוד. במארס 1957, במהלך פעילות מבצעית בגבול מצרים, בשטח שבין הנגב המערבי לרצועת עזה, נפצע קשה מפגיעת כדור בגבו. שישה חודשים שכב בבית החולים, חודשיים מתוכם כשהוא מחוסר הכרה, וכשהתעורר התבשר כי גפיו התחתונות משותקות. שוחרר משירות והוכר כנכה צה"ל.

שמחה בחר בחיים. את שיקומו הממושך עבר בבית החולים שבתל השומר (כיום: המרכז הרפואי שיבא) ובמהלכו החל לעסוק בספורט נכים. עובדת היותו מרותק לכיסא גלגלים לא מנעה ממנו להפוך לספורטאי מצטיין ולשמש דוגמה ומודל לחיקוי לנכי צה"ל ולנכים בכלל. הוא הצטרף ל"בית הלוחם" של ארגון נכי צה"ל בתל אביב והיה לאלוף ישראל בטניס שולחן לנכים – תואר שהחזיק בו במשך שנתיים. בקיץ 1958 זכה במקום הראשון בתחרות בינלאומית בטניס שולחן לנכים שהתקיימה בלונדון, ובשנים 1960 ו-1964 השתתף במשחקים הפאראלימפיים שהתקיימו ברומא, איטליה, ובטוקיו, יפן, בהתאמה. נוסף על כך עסק גם בנהיגה בסירות מרוץ.

בד בבד עם פעילותו הספורטיבית, הצטרף למפעל היהלומים המשפחתי – "האחים לוסטיג" – אחד משני בתי חרושת שהקימו אביו ודודו בנתניה. במשך ארבע שנים נהג בעצמו מדי בוקר למפעל ולמד את יסודות המקצוע: ביקוע, חיתוך, ליטוש ומיון יהלומים.

לאחר פטירת אביו, בשנת 1962, הועבר המפעל לידיו. במקביל לניהול החל לעסוק גם במסחר בבורסה לניירות ערך. לימים, איחד את הפעילות העסקית המשפחתית תחת חברה אחת בשם "יהלומי משה לוסטיג (פלדיקו 1942) בע"מ". בשנות השבעים נמנתה החברה עם שלוש חברות היצוא הגדולות ביותר בענף היהלומים, ואף זכתה בתואר "יצואן מצטיין לשנת 1972" – תעודה שהוענקה לשמחה מידי נשיא המדינה אפרים קציר.

את נעמי, בחירת ליבו, פגש בשנת 1972, וכעבור שנתיים נישאו. הוא אימץ אל ליבו את תמר, בתה של נעמי מנישואיה הראשונים, והיה מסור אליה עד יומו האחרון. במרוצת השנים נולדו אחיותיה – בנותיהם המשותפות – רונילי (1976) ודפנה (1979). הם השתקעו בכפר שמריהו, בבית שבנה לפי צרכיו, שם היה לדמות מוכרת ואהובה בקהילה.

שמחה אהב מאוד את תחום היהלומנות ולאורך השנים הרבה בנסיעות עסקים לחו"ל. לצד הפיתוח העסקי של החברה היה מעורב בעשייה ציבורית, ומאז 1973 ובמשך שמונה-עשרה שנים כיהן כחבר הנהלת בורסת היהלומים הישראלית. בין שאר תפקידיו הציבוריים כיהן כחבר נשיאות, סגן נשיא ומשנה לנשיא, נציג הבורסה במועצת המנהלים של מכון היהלומים ונציגה בוועדת שיווק בין-לאומית. "הוא היה איש משכמו ומעלה, אדם נדיר בסדר הגודל האישי והציבורי שלו," אמר נשיא הכבוד של בורסת היהלומים, "פעילותו הציבורית הייתה תמיד מעל ומעבר בזכות חדות המחשבה בה התברך. הוא היה איש בעל תבונה נדירה אשר ידע לעוץ עצות נבונות וטובות."

עם פרישתו מפעילות ציבורית בבורסה ליהלומים, מילא תפקידים שונים בהתאחדות תעשייני היהלומים בישראל, ובהם יושב ראש ועדת סינדיקט וחבר נשיאות.

בשנים 2003–2006 שימש יושב ראש מכון היהלומים בהתנדבות. בתפקידו זה התווה דרך חדשה למכון ופתח כיווני עשייה חדשים, תוך התמקדות בפתיחת ערוצי גלם לישראל. במסגרת זו ארגן מפגשים וסמינרים והוציא לאור חוברות וספר.

בשנת 2008 הוענק לשמחה פרס מפעל חיים והתואר "יקיר תעשיית היהלומים" על תרומתו להתפתחותו העסקית, הציבורית והקהילתית של ענף היהלומים. "מורה דרך ומנהיג," תואר בפי עמיתיו; "בכל מקום בו שמחה נגע הוא הותיר אחריו מסה קריטית של תרומה."

עם הקמת עמותת "נגישות ישראל" בשנת 1999 הצטרף לוועד המנהל, תרם מכספו ופעל רבות לקידום נושא הנגישות בחברה ולהרחבת אפשרויות התעסוקה של אנשים עם מוגבלויות, לרבות אוטיסטים ונכי צה"ל, בין היתר בתחום היהלומנות.

חרף טראומת הפציעה והנכות, חווה שמחה חיים פעילים ומלאי תוכן ועשייה. לכל אורך השנים נהג, שחה, התאמן וטייל, נהנה מסביבה תומכת ואוהבת והיה מוקף חברים רבים. "הוא תמיד ידע איך להגשים את חלומותיו," סיפרו בנות משפחתו. שתיים מאהבותיו הגדולות היו קולינריה וטיולים בעולם; הוא הרבה לאכול במסעדות טובות ולאתגר את בלוטות הטעם במנות שונות ומשונות, ואהב הכול – מדוכן פלאפל ועד מסעדות מישלן. הגיע עם כיסא הגלגלים עד קצווי תבל – לאלסקה ואפילו לאוסטרליה – "אבל תמיד אמר שאין כמו בבית, בכפר שמריהו – המקום האהוב עליו ביותר בעולם." בצירוף מקרים סמלי לאדם ציוני כמוהו, נדם ליבו בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

שמחה לוסטיג נפטר ביום ג' באייר תשס"ט (27.4.2009). בן שבעים ושתיים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין שבכפר שמריהו. הניח אישה, שלוש בנות ונכדים.

שמחה הונצח בקריאת הכניסה לבניין מכבי של מתחם הבורסה ליהלומים ברמת גן על שמו. בטקס, שנערך ב-5 באוקטובר 2010, נשא דברים אבי פז, נשיא הבורסה ליהלומים: "שמחה היה אחת מדמויות המופת של ענף היהלומים גם בתחום העסקי וגם בתחום העשייה למען הציבור. בספר ההיסטוריה שלנו שמור לו פרק מיוחד וארוך כמי שתרם רבות לקידום הענף ברמה המקומית והבין-לאומית. יהלומן ואיש עסקים מהמעלה הראשונה, איש ציבור משכמו ומעלה, חבר ואיש משפחה למופת, חבר אמת שצעד איתי לאורך כל הדרך. הוא תמיד היה וגם תמיד יהיה יקיר בורסת היהלומים וחלק בלתי נפרד מהמשפחה שלנו."

דברי שמואל שניצר, נשיא הכבוד של הבורסה ליהלומים: "שמחה היה עבורי הרבה יותר מחבר לדרך המקצועית או להנהגת הענף. הוא היווה עבורי מושא להערכה ולהערצה בין השאר בזכות היכולת הבלתי רגילה שלו להתמודד עם אתגרים. הוא היה אמיץ בכל מעשיו, איש של עשייה לא רק בעסק חובק העולם שלו ובבורסה – אלא גם בקהילה."

משפחתו מעניקה מדי שנה את פרס "נגישות ישראל על שם שמחה לוסטיג" לגופים המקדמים את תחום ההנגשה ואת שילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה. דברים לזכרו מופיעים באתר האינטרנט של בורסת היהלומים הישראלית ובאתר "נגישות ישראל". ערך על שמו מופיע באנציקלופדיה המקוונת "ויקיפדיה".

בתו דפנה שוקדת על הוצאת ספר זיכרונות המגולל את סיפור חייו ואת המחיר המתמשך ששילם על מלחמה ולחימה. "אבא יקר שלי," כתבה, "אי אפשר לכבות את האור שלך; לא צריך להדליק את הנר שלך. הוא דולק, אתה דולק ומאיר, תמיד, את הדרך שלי. אוהבת אותך."