בן סוזן ואליהו. שמעון נולד בבאר שבע ביום ה' בכסלו תש"ל (15.11.1969). בן הזקונים במשפחה בת שבעה ילדים.

שמעון למד בבית הספר הממלכתי-דתי "שילה" בדימונה. עם סיום הלימודים עבר ללמוד בישיבה בבני ברק למשך שנה אחת וחזר לדימונה והוא בן חמש עשרה, אז עבר ללמוד בתיכון "הרב תחומי עמל אפלמן". שמעון סיים אחת-עשרה שנות לימוד.

ספורט היה תחביבו של שמעון. הוא הרבה לעסוק בפיתוח הגוף והכושר הגופני, נהג לרוץ ואהב לשחק כדורסל.

ב-13 בנובמבר 1987 התגייס שמעון לצבא ועבר טירונות במסגרת חיל הצנחנים. בין החודשים פברואר ויולי 1988 סיים קורס מפקדי כיתות (מ"כים). עם סיום הקורס שמעון עבר לשרת במשמר הגבול, ביחידת יהודה ושומרון (איו"ש) כלוחם בגזרת בית לחם. בתום שירות החובה המשיך שמעון לשרת באותה יחידה בצבא הקבע. במסגרת זו הוא נשלח להשלים שתים-עשרה שנות לימוד.

באפריל 1992 זכה שמעון לתעודת הוקרה והערכה ממפקד משמר הגבול ביהודה ושומרון "על מסירות ורצינות בעבודה ועל שליטה טובה בפעילות מבצעית".

בשנת 1993 יצא שמעון לקורס קצינים בבסיס ההדרכה 1 (בה"ד 1) וסיים השלמה חילית בבסיס האימונים החילי של משמר הגבול. עם סיום הקורס עבר לשרת בחברון כקצין המבצעים (קמב"ץ) של היחידה, זאת לאחר שבסיכום ריאיון כתב עליו מפקדו, סגן ניצב סלמאן גאנם: "קצין מקצועי, בעל מוטיבציה, יכולת פיקוד ושליטה. גילה עירנות ותרם רבות בנושא הכשירות המבצעית. ממליץ על קידומו לתפקיד קצין מבצעים".

מפקדיו וחבריו לבסיס סיפרו עליו: "מדובר בקצין מצטיין שקיבל עיטורים רבים וציונים לשבח, ואפילו 'הוציאו עליו חוזה', מכיוון שהרג מבוקש בכיר".

חבריו סיפרו כי "שמעון אהב את השירות בצבא, למרות הקשיים שהיו כרוכים בתפקיד. הוא תפקד כמפקד פלוגה עליו סמכו פקודיו ומפקדיו. הוא נתפס כמפקד קשוח, אבל גם כחבר".

שמעון ניהל מערכת זוגית וחברית עם שולה. בתקופת החיזור נהג לכתוב לה, כך כתב באחת הפעמים: "לשולה / את אהבתנו המתוקה / שיחת טלפון הדליקה / יום יום ושעה שעה / יחד באותה בעירה / להיות איתך, לשמוע את קולך / מה עוד צריך אם יש לי אותך / נחמד לי תמיד להקשיב לך / עוד יותר נחמד שאני בחברתך / ישנם ימים שאנו כועסים / ומיד אחר כך מתפייסים / תישאר אהבתנו חרוטה / לעולמים / נישאר אנו לנצח מאוהבים / שלך באהבה, שמעון".

ב-14 במרץ 1993 נשא שמעון את שולה לאישה. הם התיישבו בדימונה, בקיץ 1994 נולדה בתם שיר. שולה סיפרה: "את קורס הקצינים התחיל בגיל מבוגר יחסית, כשהוא נשוי ובדיוק נולדה הבת שיר. בלי להתלונן על הקשיים, שבוודאי היו, הוא מעולם לא הביא הביתה 'מצב רוח' מהעבודה". והוסיפה: "... בעל נפלא, עוזר, הכול בשיתוף. הוא היה אבא מקסים לשיר. הוא שיחק איתה, טייל, האכיל וקילח".

למרות העבודה האינטנסיבית והסיזיפית שמעון היה טיפוס משפחתי חם שתמיד מצא זמן לתמוך בכולם. בני משפחתו סיפרו עליו: "כיבוד אב ואם ועזרה לזולת היו ערך עליון אצלו. הוא דאג לקחת את אימו החולה לטיפולים רפואיים, דאג לכל התיקונים בבית, דאג לקניות להורים ועזר לאביו לנהל את החנות. על שמעון אפשר היה לסמוך. גם לאחיו ולאחיותיו עזר: אם בהעברת דירה, אם בהסעתם לביקור בבית ההורים ואם באירועים, כשנדרשה עזרה. תמיד היה נכון לעזור, תמיד התנדב. את אחייניו תמיד פינק". והוסיפו: "הוא עזר לכולם בכל צרה. היה לו קסם וברכה בידיים. המושג 'בעיה' לא היה קיים אצלו. 'בכל מצב אפשר להסתדר', היה אומר. הוא היה אדם פתוח עם לב רחב, עניו שלא אהב להתפאר ולהבליט את עצמו".

מפקח שמעון נפל בעת מילוי תפקידו ביום ז' בתשרי תשנ"ז (20.9.1996). שמעון נהרג בתאונת דרכים בצומת אדוריים דרומית לחברון, כשנהג ברכב מבסיסו בחברון לכיוון באר שבע. יחד עמו ברכב היו שני שוטרים מיחידתו ושני שוטרים מיחידת משמר המערה. הוא סטה ממסלולו כשאבן נזרקה לעבר שמשת המכונית ופגעה במשאית בנתיב ממול, שהתנגשה ברכבו. שמעון נפצע אנושות ונפטר מפצעיו באמבולנס. חבריו לרכב נפצעו.

שמעון היה בן עשרים ושבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו אישה ובת, הורים ושישה אחים ואחיות.

לאחר נפילתו הועלה שמעון לדרגת פקד.

כתבה אימו סוזן: "ידעתי שעל שמעון תמיד אפשר לסמוך. הוא דאג לכל הדברים... ועכשיו בן רגע היד האוהבת הזו, הבן, נהרג. נותר חלל ענק. פצע פתוח, המון, המון כאב ואין מענה ואין מזור".

שולה, רעייתו ספדה: "שמעון לעולם לא יחזור הביתה. הבן המסור, הנאמן, החרוץ והמצליח של משפחת איבגי איננו עוד. לא עוד אב אוהב, משתעשע עם בתו. לא עוד בעל, ידיד, שותף".

חברו ספד: "אני, הכותב, הייתה לי הזכות לישב לצידו (של שמעון) על ספסל הלימודים, אדם שאהבתי במיוחד בשל מידותיו הטובות. נדוש לשמוע, אבל שמעון באמת היה הבן האהוב שדאג לאימו בכל רגע ופנאי והיה בעל ואב למופת. שמעון היה אהוב על הבריות, היה ביישן, צנוע ונחבא אל הכלים".

חבריו סיפרו: "שמעון היה בן עשרים ושבע, אך עם ניסיון וחוכמה של מבוגר. הוא היה טיפוס מצליחן, השיג כל מטרה ששאף אליה. שמעון העריך וכיבד כל אדם. היה חבר של כולם: מחצרנים, אנשים פשוטים ועד 'גדולים'".

במאי 2006, לקראת יום הזיכרון תשס"ו, כתבה שיר, בתו של שמעון: "אבא יקר / רציתי שתדע שתמיד התפללתי לה' / להתעורר מהסיוט שקוראים לו יתמות / גם ברגעים הכי שמחים בחיים / עדיין יש את החלק החסר הזה / שהוא בעצם אתה. // רציתי שתדע / שקשה לי / כשאני צריכה את החיבוק, הנשיקה והליטוף שלך / אתה איננו / אתה אמנם רחוק מהעין / אבל כל כך קרוב לליבי. // את יום ההולדת של גיל שלוש / חגגתי בפעם הראשונה בלעדיך / כשהגיע הזמן לעלות לכיתה א' / לא היית שם כדי לחבק אותי / בטיולים של בית הספר לא היית לידי / השנה חגגתי בת מצווה ולא היית שם / כדי לרקוד איתי / עוד לפַני אירועים רבים בחיים / שבהם לא תהיה שם לידי / אבל תמיד אדע שאתה איתי. // לפעמים אני מנסה לדמיין / איך נראית במציאות / איך היית צוחק איתי / לוקח אותי למקומות מיוחדים / ומפנק אותי / כמו שאני רואה אצל חברות שלי. // אני יודעת שזה יישאר חלום רחוק / אבל כמו שאמרתי בדרשה / 'תמיד תישאר אצלי עמוק בלב / אני הבת היחידה שלך ותמיד תישאר אבא רק שלי / מבתך האוהבת / שיר'".

להנצחתו של שמעון נקרא בית כנסת בבסיס ליד חברון שבו הוא שירת על שמו. בני המשפחה מקיימים שיעורי תורה לנשים בביתו ובבית הכנסת "אהבת אליהו" בדימונה. המשפחה גם תרמה לבית הכנסת בדימונה ולבית הכנסת בבסיס מג"ב מזגנים, סידורי תפילה, הגדות לפסח, מגילות אסתר וכיסויים לספר התורה.

שמעון מונצח באנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון, באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל הניצבת במכללת המשטרה בבית שמש, באנדרטה לזכר חללי מערכות ישראל תושבי דימונה ובקיר ההנצחה לנופלים מבית הספר "הרב תחומי עמל אפלמן" בדימונה.

באתר "גלעד לזכרם" של משטרת ישראל יש דף זיכרון לשמעון, הכולל אלבום זיכרון עשיר בתמונות ובתעודות, קטעי עיתונות, הספדים ומצגת של תחנות חייו הקצרים שהכינה אלמנתו בחלוף עשר שנים ללכתו.

המצגת מסתיימת במילותיה של שולה לשמעון: "כשהיית / נשארו רק סימנים קטנים של ריח / נשארו רק שרידים קלים של טעם / ומה שנותר, לא ממלא / ומה שנזכר, לא מהווה / את מה שהיית באמת / את מה שהרגשתי כל העת / כשהיית".