בן פולה וישראל. נולד בכ"ט באייר תשי"ח (19.5.1958) בתל אביב. אח למרים וליעקב.

שמעון גדל והתחנך בתל אביב. למד בבית החינוך "א.ד. גורדון" והמשיך לתיכון "עירוני ה", שבו גם כיהן כיושב ראש מועצת התלמידים. מעבר לפעילותו החברתית עסק הרבה בספורט, והיה ספורטאי מצטיין.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל. הוא שירת כלוחם בחטיבת הצנחנים, גדוד 890.

במאי 1977 השתתף בתרגיל בבקעת הירדן, בו התרחש "אסון הנ"ד". שמעון אמור היה לעלות למסוק שהתרסק על כל חמישים וארבעה החיילים שעליו, אבל ברגע האחרון אחד ממפקדיו הורה לו לעלות למסוק השני. טראומת האובדן העצום ליוותה אותו לאורך השנים. בנותיו ורעייתו מספרות כי נהג לספר כיצד נמסרה לחיילים ההודעה "פלוגת מאי נמחקה. ממשיכים בתרגיל". למחרת עלה על מדי א' והתייצב בהלוויות של חבריו.

במהלך שירותו עבר קורס קצינים, סיים את השירות בתפקיד סגן מפקד פלוגה.

אחרי שחרורו מצה"ל פנה ללימודים אקדמיים וסיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב.

שמעון נישא לנורית ובני הזוג בנו את ביתם בראשון לציון, שם גידלו את בנותיהם יעל והדס. הוא היה בן זוג לתפארת, ואב אוהב ומעורב מאוד בחיי בנותיו. פעל רבות להעשרה ולחינוך לערכים בבתי הספר וכיהן כיו"ר ועד ההורים הבית-ספרי שלהן חמש-עשרה שנים רצופות, כשבחלק מהתקופה כיהן גם כיו"ר ועד ההורים העירוני.

איש ציוני וערכי היה, שאהבת הארץ והחיבור השורשי אליה זרמו בעורקיו. אהב לטייל, שימש מורה דרך למשפחה ולחברים בשבילי הארץ ולימד אותם לאהוב את ישראל "דרך הרגליים", כדברי רעייתו.

לאורך השנים הקפיד שמעון לשרת במילואים כל אימת שנקרא, והתקדם לדרגת רב-סרן. כשהגיע לגיל הפטור התנדב לשירות מילואים פעיל בחטיבה 226 של הצנחנים.

בשנת 2005 היה אחד ממקבלי אות הצטיינות שהוענק לחיילי המילואים בזרועות היבשה.

ביום 12.7.2006 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית לאורך גבול הצפון, בחסותה תקפו בטילים סיור של צה"ל, הרגו ופצעו חיילים וחטפו שני חיילי מילואים. בעקבות חטיפת החיילים ונפילת שמונה חיילים נוספים החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. בשבוע הראשון התנהלה מלחמה אווירית, וביום 19.7.2006, שבוע לאחר החטיפה ובעקבות קטיושות רבות שירה החיזבאללה, החלה לחימה קרקעית של יחידות מובחרות.

שמעון מיהר להתייצב עם חייליו בחזית מתוך תחושת אחריות כבדה, ונטל על עצמו תפקידים בלתי פורמליים כדי לסייע לכוחות. בין היתר, פיקד על אחד ממעברי הגבול אשר דרכו הועברו ארצה פצועים וחללים, תוך שהוא מקפיד לחסוך מחייליו את מראות הזוועה.

ביום י"ב באב תשס"ו (6.8.2006) נערכו בסמוך לכניסה לקיבוץ כפר גלעדי חיילי גדוד הצנחנים "חיר"ם" והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם במקום, בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ, פגע בהם טיל קטיושה שנורה מלבנון פגיעה ישירה. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו במקום שנים-עשר חיילים.

כשאירע אסון כפר גלעדי שהה שמעון בסמוך לכוח הנפגע, ומיהר לסייע למחלצים. משם נסע אל בתי החולים וליווה חיילים ומשפחות ברגעים קשים מנשוא.

בתום המלחמה הוא חזר לביתו בעיניים מצועפות, הלום קרב ותשוש נפש.

במשך למעלה מעשרים שנה תרם שמעון רבות מכספו ומזמנו ל"קרן לטיפול במשפחות חללי הצנחנים" והתנדב ב"עמותה להנחלת מורשת הצנחנים".

בנוסף, עוד לפני מלחמת לבנון השנייה הוא היה חלק משמעותי מצוות הכתיבה וההפקה של ספר הנצחה לחללי עוצבת "נשר". בתום המלחמה, ועל אף הקשיים הרבים שנבעו מפגיעתו, התעקש לעצור את הדפסת הספר כדי לכלול בו גם את חללי אותה מלחמה. כתב חבר: "בזכותו אנו מחזיקים בספר 'דרך נשר בשמיים', שמחוברת צמח לספר בן יותר משלוש-מאות עמודים ובו הונצחו חללי החטיבה לדורותיה".

במהלך השנים הידרדר מצבו, עד שכלו כוחותיו. "נפשו הפצועה נכנעה לתהליך המוחי אשר מחק בהדרגה את אישיותו המדהימה", תיארה רעייתו.

שמעון מדברי נפטר ביום ט"ז באב תשע"ה (1.8.2015). בן חמישים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אישה, שתי בנות, אחות ואח.

"שמעון מעולם לא כעס או התחרט על שירותו הצבאי", כתבה נורית רעייתו, "הוא החלל האחרון של מלחמת לבנון השנייה. חיילי החטיבה מכנים אותו – החלל השלושה-עשר של כפר גלעדי".