בת קמיל וחיה דבורה. נולדה ביום כ"ט בתמוז התרפ"א (4.8.1921) בוינה שבאוסטריה. מנעוריה היתה חברה בתנועת "גורדוניה" שבעיר וסייעה בארגון עלייתם של בני-נוער לארץ ישראל. טוב לבה, נועם הליכותיה ועזרתה לזולת חיבבו אותה על כל מכריה ובזכות תכונותיה אלה רכשה לה ידידים רבים. אחר סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני היתה עדה להתעללויות הנאצים ביהודים ואף היא עצמה היתה קרבן להשפלה. התעללויות אלה גרמו לה זעזוע עמוק והחלטה נחרצת לנטוש את הגולה ולעלות לארץ-ישראל. היא הגיעה לארץ בשנת 1939 ותחילה שהתה בכפר בן-שמן שבו הכשירה עצמה לחיי קבוצה ובתום ההכשרה הגיעה לשדמות ואחר-כך עברה לאבוקה והתכוננה לקחת חלק בבניין הנקודה החדשה בבית-שאן. חבריה לקבוצה תיארו אותה כצעירה עליזה ומלאת-חיים, אופטימית ונלהבת, מרבה לרקוד, לשיר ולהאזין למוסיקה. עם זאת היתה ספוגה להט חלוצי ואמונה עזה בדבקות בשפה העברית.

באוקטובר 1942 התגייסה לצבא הבריטי והוצבה לחיל העזר לנשים שבו נודעה כחיילת מסורה. היא נשלחה עם יחידתה לשירת במצרים ומשם הרבתה לכתוב לחבריה בקיבוץ מכתבים רוויי געגועים, בהם הדגישה את הצורך לשמור על האופי הארץ-ישראלי ולעמוד כנגד סכנת ההתבוללות בצבא. במכתבה האחרון כתבה שהיא עתידה להגיע בקרוב לחופשה.

ביום י"ח באדר ב' תש"ג (25.3.1943) נספתה בתאונת דרכים במצרים והובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בתל-אל-כביר.

בפברואר 1943, ממקום שירותה במצרים, כתבה לראשונה מכתב בעברית לחברתה יעל בן דוד בפלשתינה זה היה מכתבה האחרון.

"החלטתי לכתוב לך בעברית, כי נדמה לי שזה מגיע יותר מוקדם... דבר אחד דעי לך :אני באמת מרגישה את עצמי בטוב, אני מאושרת בעבודה וביחוד בעבודתי. אני מרגישה, כמה אני עוזרת במלחמה אין זאת פרזה סתם, עוד לא היה לי רגע של הרהור חרטה על הצעד שעשיתי. ובכל זאת יש כמה דברים מעציבים מאוד. אנחנו חברות כאן. כידוע לך, במחנה רחוק מהבית, במקום זה. צריך להרגיש את הארץ ישראל ואת העבריות. ... למרות זה אין פעילות יותר רציניות למשל הרצאות ונשפים בעלי תוכן. תמיד רק נשפי ריקודים אולי יהיה לך מוזר שאני אוהבת כל כך לרקוד ולשמוח שדווקא אני מתאוננת על כך ... יש תמיד רק נשף ריקודים ושוב ריקודים... אל תחשבי שהשתנתי כל כך, שאינני אוהבת לשמוח ולהשתגע. אני מאוד אוהבת את זה, אבל הכל בזמנו. ...אינני מתארת לי כיום את מקומי במקום אחר, מאשר פה בצבא. כשהחלטתי על הדבר הזה, היתה לי הרגשה שאני עושה דבר נכון. וההרגשה הזאת לא עזבה אותי אך לרגע אחד..."

בחוברת שהוצאה לזכרה רשמו חבריה לקבוצה:

שמואל ח: "ארבעה שבועות עברו מאז אירע לנו האסון הגדול. תמר הלכה מאתנו. עוד היום קשה לי מאוד להשלים עם הרעיון, שהיא לא תחזור אלינו. תמר, שהיתה בשבילנו סמל הנעורים, מלאה חיים, תמיד מחייכת, תמיד צוחקת, מעורבת בחברתנו – איננה".

זאב ק: "...תמר מטה שכם ללוחמים בחזית. זכורני בימים הקשים ההם לכשהגיעונו הידיעות הראשונות על זועות הגולה נזדמן לי לשוחח אתה על שאלות שונות והיא אמרה לי בפשטות: "הרגשתי היא שמקומי כעת בצבא –שמה תנוח נפשי ואשתחרר מהלבטים שכעת כובלים אותי". לא ידעתי אז את עברה המזכיר בחיי תנועתנו בוינה, לא ידעתי כמה ידעה לחרף נפשה למען התנועה, אולם דבריה הכנים נגעו ללב וידעתי להעריך את צעדה זה. תמר היתה לחלוצה בקבוצתנו – השליחה הראשונה של קבוצתנו לעומדים במערכה. ומה נוגעים היו במכתביה, מה גדולה היתה הכמיהה למולדת, לקבוצה ולאורח חייה. " אני אהבתי ואוהבת לרקוד – אולם הרי זה לא הכל - אנו בניכר זקוקים לחיים אשר ישקפו את הארץ, את הקבוצה – וכאן נעדר הדבר מתוך חיינו". מכות קבלה על הסנוביזם אשר כבש חלק ניכר מהחיים והחילות, אולם נראה כמה דרוכה היא לקראת שמירה על הרוח הלאומית בחיי המחנה ועצוב דמות חיים הולמת את מצב החיילים...".

אמא כהן: ...בכל אפגש אותך, בכל אראה אותך מהרהרת, מחיכת ומנחמת: "אל תבכו בגללי, עשו כך כאילו הייתי ביניכם"... אמנם את בינינו, בתוכנו. כי בלעדיך גלמודים נשארנו. בעצם היותך – מי שרק ראה אותך רכש לך אמונים, ומי שהכיר אותך – אהבך. ועד כמה אהבנך – הן ידעת את זאת, כי תמיד היית אתנו. כי חלק ממך נתת לנו את טעם העליזות. כי נפש עמוקה לך, סמל העדינות והאצילות תמר היקרה".

עוד על שירותה בצבא הבריטי:

תמר מרק (Mark Tamar), מספר אישי בריטי PAL/220958, התגייסה לצבא הבריטי בשנת 1942.

הוצבה בחיל העזר לנשים בצבא הבריטי

(A.T.S. - Auxiliary Territorial Service) ביחידה 511 Coy.

דרגתה בצבא הבריטי טוראית (Pte. - Private).

הובאה למנוחות עולמים בבית הקברות הצבאי

TEL EL KEBIR WAR MEMORIAL CEMETERY, מצרים.

מיקום הקבר: 4. N. 3.