בנם השלישי של חנוך וציפורה (לבית טננבוים). נולד בכ"ד בחשוון תרצ"ו (20.11.1935), בשם זיסקינד אלכסנדרוביץ, בוישקוב, עיירה יהודית קטנה הסמוכה לוורשה שבפולין.

את שורשי חוסנו הנפשי ורוחו האיתנה ניתן לזהות כבר בתחילת חייו, כאשר במהלך מלחמת העולם השנייה מצאו עצמם הוא, אימו וארבעת אחיו (צבי, יהודית, שמחה וחביבה) נאלצים ללחום על חייהם ולשרוד לאורך חמש שנים ביערות הקפואים בסיביר שברוסיה בתנאים לא אנושיים. למרבה הטרגדיה, אביו שגויס לצבא הרוסי שב בסיום המלחמה אך קפא למוות בפאתי העיירה והמשפחה לא זכתה להתאחד.

האם ציפורה והילדים הגיעו לאיטליה, שם הופרדו הילדים מהאם והועברו לבית עליית הנוער "סלבינו". עם הקמת המדינה ב-1948 אלכס בן השלוש-עשרה עלה ארצה עם אחיו שמחה במסגרת "עליית הנוער" ושם התאחדו השניים שוב עם אימם ויתר המשפחה.

לאחר חמש שנות חינוך והתאקלמות בארץ, במהלכן סייע אלכס לאמו בפרנסת המשפחה, הוא גויס ביום 14.12.1953 לחייל הרגלים, כלוחם קרבי בחטיבת "גולני".

ביום 26.10.1955 הוצב הגדוד של אלכס למשימת שמירה והגנה על הגבול המפורז עם מצרים באזור ניצנה, במוצב הביקורת הישראלית בבסיס בארותיים. התקופה אופיינה במתיחות גבוהה בעקבות השתלטות המצרים על מספר נקודות, הסתננויות ופיגועים בקיבוצים וביישובים באזור. ההסכם עם הבריטים אפשר לישראל שמירה בשטח המפורז באמצעות שוטרים אזרחים בלבד.

במהלך הלילה הראשון של הגדוד בבסיס, התרחשה פשיטה מצרית מתוכננת, כתגובה לחדירת כוח ישראלי ובמטרה להוכיח לבריטים שבניגוד להסכם, השומרים הישראלים הינם חיילים מחופשים ולא שוטרים. התוצאה הקשה כללה חייל ישראלי הרוג, שני פצועים ושניים, אלכס וחייל נוסף, נפלו בשבי המצרים.

במשך למעלה משבוע אלכס נחשב נעדר. אחיו הבכור צבי חיפש אותו בין בתי החולים השונים, עד שהמשפחה קיבלה את ההודעה על היותו שבוי.

חמישה-עשר חודשים ארוכים אלכס היה עצור בכלא עבסייה שבקהיר, במהלכם עבר חוויות קשות מאוד, שכללו חקירות, עינויים פיזיים, הרעבה, בידוד, איומים תדירים על חייו ומסדרי הוצאה להורג. נמנע ממנו טיפול רפואי, והופעל נגדו טרור פסיכולוגי קשה. נאמר לו כי מדינת ישראל הושמדה, והוא יוחזר לגרמניה הנאצית.

לאחר מספר חודשים בבידוד קשה מנשוא הוקל לו מעט, כאשר הורשה לו להתאחד עם שני שבויים ישראלים נוספים. קצין מודיעין שנשבה חודשיים לפניו וחייל מהגדוד שלו שנשבה במקביל אליו. בהמשך יצטרף לשבויים טייס ישראלי שמטוסו הופל במהלך מבצע קדש.

בחסות הצלב האדום, אלכס שלח למשפחה מכתבים מהשבי שנשמרו עד היום, בהם הביע את דאגתו, געגועיו ואהבתו למשפחה.

ב-27.3.1957, סמוך לפסח תשי"ז, זכו אלכס ושלושת השבויים הנוספים ל"יציאת מצריים השנייה". הם שוחררו תמורת כששת-אלפים שבויים מצריים, והתקבלו בארץ בצהלות ומחולות.

חרף הצלקות והטראומה שהותיר השבי, עד סוף שנות השמונים, במשך שלושה עשורים, אלכס נדרש לשירות מילואים פעיל ביחידות שונות בהן חטיבת "גולני" ויחידות ההגנה האזרחית (הג"א, לימים פיקוד העורף), ולא אחת מצא עצמו שוב תחת אש ובמצבי סכנת חיים וסטרס קיצוני. בשנת 1970, במהלך ליווי שיירות בעזה תחת אש חיה, התפרצה אצלו סכרת וסיבוכים נוספים שהלכו והחמירו עם השנים עד למותו.

למרות המחירים הכבדים בגוף ובנפש, אלכס המשיך בשירות מילואים פעיל שנים רבות נוספות, מספר פעמים בשנה לפרקי זמן ממושכים. שירות מילואים זה מהווה עדות לנחישותו לחיות על פי ערכיו, להיות אדם משמעותי התורם ומגן על המולדת במסירות, ציונות ונכונות להקרבה הטוטלית שכה אפיינו אותו ועל פיהם חי את חייו ואף חינך את ילדיו.

על אף האתגרים, בחר אלכס לא לאפשר לקושי לעמוד בדרכו לחיים מלאים ועשירים ולבנות את עתידו בכוחות עצמו. באמצעות מכר משותף הכיר את שרה קלמרו, שכנתו. לימים התאהבו ונישאו בנובמבר 1972. כשנה לאחר הנישואין נולדה חביבה בתו הבכורה ושנתיים וחצי מאוחר יותר נולד בנו הצעיר, הקרוי על שם אביו חנוך.

במשך שלושים וחמש שנים שימש כאב בית מסור במחלקת הנדסה בעיריית תל אביב ולאחר פרישתו, כאב הבית בגימנסיה העברית. הוא היה ידוע כמי שבורך בשילוב ייחודי של אינטליגנציה גבוהה, חוכמת חיים וכושר המצאה, יצירתיות וידיים טובות.

אלכס היה איש משפחה ערכי ומסור מאין כמותו, הוא דאג לאימו וסעד אותה במסירות כשהתבגרה, תמיד עמד לכל סיוע שנדרש לאחיו, אחיותיו ורעייתו. ילדיו זכו באב מסור שנהג להשכים קום ולהכין כריכים טעימים ומושקעים לבית הספר. הראשון להתנדב לסייע באיסוף קרשים למדורה, או בניית סוכה. מתוך שותפות, כבוד והערכה, אלכס כיבד ואימץ את המסורת והאמונה על פיה חונכה רעייתו שרה, שעלתה בילדותה ממצריים. הבית שהקימו שיקף את קיבוץ הגלויות וכור ההיתוך עליהם חלם ראש הממשלה דוד בן-גוריון.

בני משפחתו ומכריו זוכרים אותו כאדם יוצא דופן בנדיבותו, יושרו וענוותו לאורם גם חינך את ילדיו. תמיד היה הכתובת לעצה ומילה טובה, בזמן ובמקום הנכון.

אלכסנדר (אלכס) רוזנברג נפטר ביום ט"ז באייר תשנ"ח (12.5.1998).בן שישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים. הותיר אישה, בת ובן, שני אחים ואחות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "זכרך לא ימוש מלבנו לעד".

אלכס לא זכה לראות את ילדיו מסיימים את לימודיהם האקדמיים כפי שחלם, הוא לא נכח בחופתם, מעולם לא פגש את כלתו, חתנו וחמשת נכדיו שירי, הדר, אייל, סיוון ואורן, שגדלים על מורשתו וערכיו. הוא לא זכה להתבגר ולתמוך ברעייתו שרה.

נכדתו הבכורה, שירי, הנציחה את סיפור חיו בעבודת שורשים ובסרטון מרגש שעלה ליוטיוב בסיומם נכתב "אלכסנדר רוזנברג, ניצול שואה, חייל גולני, פדוי השבי המצרי, נכה צה"ל. ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. עם חזרתו מהשבי, המשיך בהגנה ושמירה על המולדת שכל כך אהב במשך 30 שנות מילואים נוספות, במהלכן הדרדר והוחמר מצבו הרפואי והנפשי עד לפטירתו בטרם עת בגין נכותו".

בטקס אזכרה ספדו לו רעייתו וילדיו, "סיפור חייך הוא סיפור העם היהודי משואה לתקומה. יש את צלקות הגוף ויש צלקות שקופות בנפש – גם אלו וגם אלו הביאו למותך בטרם עת. ואנחנו נותרנו עם חור בלב. אוהבים, מתגעגעים – לחיבוק, למבט".

חברת התעופה "אל על", שבה עבדו ילדיו, הנציחה אותו באנדרטה לחללי מערכות ישראל בקמפוס החברה ובאנדרטת "אנשי אל על" ביער בן שמן.

בנימה אישית, כתבו בני המשפחה מרחשי הלב, 13 שנים אחרי מותו (13.5.11 ישראל היום "כבוד אחרון"):

"בעוד שכיום המודעות סביב נושא הפוסט טראומה (PTSD) אצל חיילים ובוודאי שבויים גבוהה יותר ואף ישנן מסגרות אשר משתדלות לתת לכך מענה, באותם ימים, ההכרה, הטיפול והשיקום שניתנו לשבויים היו מועטים וחלקיים. השהות הממושכת בשבי, תרמה לקשיים רבים פיזיים ונפשיים שליוו והשפיעו על אלכס ועל משפחתו לאורך כל חייו.

רק בעקבות פנייה מחודשת ויזומה של משרד הביטחון לשבויים בשנת 1997, אלכס פנה מחדש להכרה בגרימה והחמרה במצבו הבריאותי והנפשי בעקבות השבי והמילואים. ההכרה הייתה כרוכה בהליך משפטי ארוך שהחל בחייו והמשיך במהלך 12 שנה ע"י ילדיו לאחר מותו.

כבני המשפחה אשר חיו לצד הטראומה וחוו את הכאב והקושי, אנו תקווה שחשיבות הטיפול בנושא תגבר ותקבל הכרה, תהודה ומענה נרחב ומשמעותי להמשך".