יום הזיכרון מנקודת מבט יהודית – מסורתית
הרב יואל בן-נון, ראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים
בספרו "זכור" ("היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי", עם עובד) כתב פרופסור יוסף חיים ירושלמי את הדברים הבאים: "רק בישראל, ולא בשום עם מלבדו, נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו. ציווי זה מוצא את ביטויו במקרא כולו והוא נשמע ברמה בעיקר בספרי ההיסטוריה המקראית (דברים, נביאים ראשונים) ובדברי הנביאים: בדברים ל"ב, פסוק ז' נאמר: "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". בפרק מ"ד בספר ישעיהו פסוק כא' נאמר: "זכור אלה יעקב וישראל - כי עבדי אתה, יצרתיך, עבד לי אתה; ישראל, לא תינשני", בדברים כה', פסוק יז': "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", בספר מיכה ו', פסוק ה': "עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב", וכן ועוד, בקול תובע והולם כפטיש: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה', יד').
אנו נמצאים בתקופה של מעבר מחברה שבה הדגש על הכלל מפנה את מקומו לחשיבותו של היחיד. אינני סבור שמשמעות הדבר היא משבר, או אובדן תקווה. זה אינו אלא תהליך צפוי והכרחי. הן בתורה והן בדברי הנביאים ברור וצפוי כבר מרגע יציאת מצרים, שעם כניסת בני ישראל אל הארץ המובטחת יקום דור חדש של בנים אשר לא חוו לא את יציאת מצרים, לא את מעמד הר סיני, לא את נדודי המדבר, לא את כיבוש הארץ, לא את המלחמות וגם לא את ההתנחלות. עם היוולדם יתגלו לעיניהם גגות הבתים, השדות והמטעים, השמים והכוכבים באותה עת, כיוון שלא אל אדמת טרשים חשופה כאז, וגם לא אל חולות או ביצות. הם אינם נוצרים בליבם את זכר התהפוכות ההיסטוריות אשר הביאו את עם ישראל עד כה. הם פשוט נולדו כאן. "כאן נולדתי - כאו נולדו גם ילדי".
אותם בני הארץ הם הגיבורים האמיתיים של ליל הסדר. בספר שמות (י"ג, ח') אמר "והיגדת לבנך", והכוונה, לדעתי, היא לאותו בן שאינו יודע לשאול. שלוש פעמים נאמר בתורה "והיה כי ישאלך בנך" (שמות י"ג, י"ד), ואילו פעם אחת בלבד נאמר "והיגדת לבנך", וסיפרת - לבן שלא ישאל. "זה שאינו יודע לשאול", על פי הפירוש המקובל, הוא ילד קטן שיש ללמד אותו "מה נשתנה", אולם בוודאי שלא לכך כיוונה התורה. "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" נאמר בהגדה של פסח, ומן הסתם "שאינו יודע לשאול" הוא דמות מבוגרת ומשמעותית יותר. לדעתי "זה שאינו יודע לשאול" הוא כל אדם שאין בו דעת לשאול, אם מפני שהוא אינו מעונין לשאול, אם מפני שאינו מבין מה עליו לשאול, ואם מפני שהוא אדיש וכלל לא ברור לו אם זה עניינו. הפירוש הזה, סבורני, כוחו יפה לחלק גדול מהדור הצעיר. רב העיסוק בבן החכם ובבן הרשע. הבן התם כמעט ואינו זוכה להתייחסות, ואילו הבן שאינו יודע לשאול, שאיש לא מתעניין בו, הוא, לטעמי, העיקר מפני שהוא גם לא מתעניין בסיפור הזיכרון. אותו בן שאינו שואל לא מתוך שהוא מתנגד לנושא אלא מתוך חוסר ענין. אלו הבנים שגדלו בארצנו באופן טבעי לגמרי, בני דור ראשון, שני ושלישי, ועוד יקומו כמוהם דורות חדשים לרוב. התופעה תהיה בעתיד הרבה יותר נפוצה, כיוון שכיום עדיין מסתובבים בינינו עדים חיים אשר יצאו מן הכבשנים, אודים מוצלים מאש. עדיין מסתובבים בינינו עדים חיים למערכות ישראל מדור הקמת המדינה. עדיין אפשר לשמוע עדויות חיות על אירועים אלו, אבל בה בעת צומחים לנגד עינינו כעשב הארץ צעירים שחלקם הגדול כלל אינו מודע לעבר של האומה, שהרי השיכחה היא טבע האדם.
מעגל החיים, כשמו כן הוא, זורם בתצורת זמן מעגלית. לוח השנה הוא מחזורי, והוא סובב במעגלים נצחיים, אשר שוזרים בתוכם חגים ואירועים, ימים ותאריכים, זיכרונות ושיכחה. לא בכדי ציין יוסף חיים ירושלמי את תורת ישראל כתורה המבנקשת לפרוץ את המעגליות הזאת, לחולל מימד זמן אחר שצורתו צורת חץ שלוח הפורץ את המעגליות הטבעית ומעניק לה עומק של עבר ועתיד, ושל זיכרון בצדם. גם אם נשתדל ככל יכולתנו לא נצליח לבטל את המימד המחזורי של הזמן, אולם המאמץ לזכור יש בו כדי לחולל תמורה במעגליות הזמן, ולהפכה למעין ספירלה, שבה כל שנה אומנם שבה וחוזרת על עצמה אולם לא בדיוק באותו מקום. תפישה זו יוצרת הזדמנות להתבונן בחיינו ולשאול את עצמנו האם אנו עולים או יורדים, מתקדמים או נסוגים, מתחזקים או נחלשים, זוכרים או שוכחים.
מעגל החיים כמוהו כמעגל הזמן. אנשים צעירים נולדים, וטבעי ואף צפוי שנושאים כבדי משקל אלו לא יעמדו בראש מעיניהם. השאלה היא כיצד עלינו להנחיל להם מורשת המבוססת על זיכרון, על אי-השכחה, כדי שישכילו להתמודד עם מחזוריות החיים בדרך היהודית. זו איננה סוגייה חדשה, כאמור, והייתי רוצה להדגים זאת מתוך התייחסות לסיפור גדעון המופיע בספר שופטים. כידוע, היו ה"גדעונים" מראשוני העברים שנולדו בארץ בעת העתיקה, וגם בימינו אומץ שם זה במובן דומה. בספר שופטים אנו קוראים על גדעון אשר חבט חיטים בגת, תחת מצוקת שלטון זר, ויום אחד ניגלה לעיניו מלאך ה' שאמר לו: "ה' עמך גיבור החיל", וגדעון ענה, "בי אדוני, ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?" גדעון לא שאל אם יש אלהים. זה היה ברור לו. הוא שאל אם יש ה' עמנו אם הוא עוזר ומושיע?! - "ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמור, הלוא ממצרים העלנו ה', ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדיין" (שופטים ו', י"א-י"ג).
גדעון חי בדור שבו יציאת מצרים היא כבר סיפור היסטורי, הוא לא חווה באופן ישיר לא את יציאת מצרים, לא את נדודי המדבר ולא את כיבוש הארץ. גדעון נולד בארץ במציאות חדשה לגמרי. אבל הוא הכיר את הסיפור אשר סיפרו לו אבותיו, ועל כן יכול היה לשאול "ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זה?" והמלאך ענה לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל מכף מדיין, הלוא שלחתיך". והוא חידש בגדעון את כוחו של משה בפרשיה שרבות בה המקבילות ביניהם.
מהו סוד כוחו של גדעון? כוחו טמון היה לא רק ביכולתו לשאול את השאלה ולזעוק את הזעקה, אלא בעובדה שהוא זכר את הסיפור אשר סיפרו לו אבותיו. סביר להניח שהסיפור הזה לא היה כתוב על פי נוסח ההגדה שלנו, אולם מה שחשוב הוא שגדעון זכר אותו. בכוח הזיכרון הזה יכול היה להתמודד עם הזעקה, ולחולל את נס יציאת מצרים בקרב בני עמו שכבר ישבו נטועים בארצם, ונאלצו להתמודד עם מציאות קשה אחרת.
רעיה הרניק, אמו של גוני הרניק ז"ל, כתבה עוד ב-66', באחד משירי סיפרה "והשיטה פרחה": "מולך / ופניך מול פני / אני מתה ואתה עודך חי. / רואה / שפתיך ופיך הנע / אבל בקברים / תמיד אותה דממה. / בינינו מרחק של / אלף שנות אור / אתה לוחש "שכחתי" / אני צועקת "זכור". / מולך / ופיך מול אוזני / אני מתה / ואתה עדיין חי".
הזיכרון הוא החיים והשיכחה היא המוות. החי הוא הזוכר. כל עוד קיים בנו הזיכרון אנו חיים, וכל עוד אנו זוכרים את המתים גם הם חיים. גופם אמנם מת, אולם רוחם חיה, זיכרונם בקרבנו הוא המשך החיים. אנשים אלו ציוו לנו בדמם את צו הזכירה. שהרי החיים אינם רק חיי הבשר. חיי הזיכרון נמשכים מדור לדור. יצחק רבין ז"ל אמר: "המעט שאנו החיים יכולים לגמול לחברינו המתים הוא הזיכרון ההולך אחריהם ואיתנו". ואני אומר אף יותר מזה, הזיכרון הוא המשך החיים. המוות האמיתי, המוות הרוחני, הוא השיכחה.
לסיכום דברי ברצוני להדגיש ולומר שאם לא נפנה אל הדור הצעיר, אל דור ה"גדעונים" ההולך ומתחזק לנגד עינינו, ואם לא נעשה כל מאמץ לשתף את הצעירים הללו בכל מאמץ הזיכרון, אם רק הזקנים ימשיכו לדבר והצעירים יחרישו, לא נוכל לומר שעשינו את מלאכתנו. יהי רצון שיהיה לנו כוח לא רק לזכור ולא לשכוח, אלא גם לדעת להנחיל את הכוח הזה לדור ה"גדעונים" חפץ החיים.
דפוסי יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל התגבשו כבר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ועם זאת, מרכיביו של יום הזיכרון הם רק נדבך אחד במכלול תרבות ההנצחה והזיכרון היחודית כל כך לארץ הזו, שדפוסיה, ערכיה ותכניה נמצאים בתהליך עיצוב בלתי-פוסק כבר יותר מחצי מאה .....