הנצחה במשבר
פרופ' עמנואל סיוון, האוניברסיטה העברית, ירושלים
שניים מחלוצי האנתרופולוגיה במאה העשרים, הפולני מלינובסקי והבריטי רדפורד, עמדו בוויכוח שהיה בזמנו על שני היבטים באבל ובהנצחה. הראשון בחר לדבר על התהליכים הללו כתהליכי ריפוי לתופעה פוסט-טראומטית. מה שהיום היינו קוראים "תסמונת פוסט-טראומטית". ואילו השני אמר שזוהי בעצם הזדמנות פז לחברה, מפני שהאנשים הנפגעים, בחוגים שונים סביב הנפטר או הנופל, מגיעים לתהייה על משמעות החיים ועל שאלות גדולות אחרות, וזהו הזמן והרגע לחברה להזרים מחדש את ערכיה, כעין רגע לתרגול מחודש, לאישוש ערכי יסוד. כל זאת רק כדי לומר, ואני רוצה לחזור לענייננו, שיש כאן דברים שהם כנראה בטבע האדם.
שני החוקרים האלה הסתכלו גם על חברות פרימיטיביות מוקדמות, לא רק על החברות שלנו, והמתח הוא מתח מובנה. לא רק בשאלה האם מדינה נכנסת כאן לסיפור - ולמדינה, כמובן, יש סמכויות אכיפה וכפייה - אלא החברה ככלל, מול הדבר הנוגע ביחיד, בקבוצות יחידים. ובמדינת ישראל ההסתברות היא שכמעט ואין אדם שלא סיפקו לו, אם הוא עצמו שרד, את ההתנסות במציאות הזאת. אם אני צריך להכליל את מה שייחד את הניסיון הישראלי, בגדול, במחצית הראשונה לקיומה של המדינה - ואני מכליל כאן, מפני שנוח לדבר על מלחמת יום הכיפורים כראשיתו של הוויכוח הפנימי בכל אותן תופעות, של קריאת התיגר על ביצועיה של המדינה וצבאה, גם במלחמה וגם באימונים - אבל כל אותן תופעות של משבר ההנצחה, שאם אגיד רק שני שמות המסמלים זאת בצורה החזקה ביותר, שולה מלט ז"ל ומנואלה דבירי תבדל"א, שכל אחת בדרכה מבטאת הן את ההתרסה והן את התגובה הציבורית לשאלות הכרוכות בכך.
אני חושב שהמחצית הראשונה של שנות המדינה מתאפיינת בכך, וזה מוזר, דווקא לנוכח העובדה שאנחנו חושבים על התקופה הזו כשנים מאוד בולשביקיות, שנים שבהן היו המפלגות מנסות לכפות על עולם ומלואו את השקפת עולמן, את התנהגותן. למרות המציאות הזאת, היה כאן משהו כמו האימרה הקלאסית של ריצ'ארד קרוסמן, מאוהדי מדינת ישראל בלייבור הבריטי, שחזר מהארץ בשנת 50' ודיבר עם הוגה הדעות ישעיהו ברלין, ואמר לו ברלין בדאגה, "תראה, אני שומע שבמדינת ישראל מתפתח שלטון בולשביקי", והשיב לו קרוסמן, "נכון, אבל יש שבע מפלגות בולשביקיות, או אין לך מה לדאוג לדימוקרטיה...". ובאמת היה בזה משהו, ואולי בכל הנוגע להנצחה עוד יותר. מצד אחד היתה בוודאי בולשביקיות, וצריך לשים את הדברים על השולחן. הייתי אומר, בעיקר בולשביקיות מן השמאל, ואפילו מן השמאל הקיצוני.
מי שקורא את הדיונים בדברי הכנסת על צורת ההנצחה נוכח בדבר מעניין: את ההגנה על זכויות היחיד, זכותה של המשפחה לקבוע את צורת ההנצחה, לרבות דיני קבורה וסדריה, נושאת בראש ובראשונה מי שהייתה אז מפלגת הציוניים הכלליים, אבל גם מפלגת חירות, בשם ערכי הליברליזם הז'בוטינסקאי, כאשר ההתנגדות באה מצידה של מפ"ם, שרצתה יוניפורמיות מוחלטת, כלומר שלא יהיה על הקבר גם הציון הקטן שבציונים האישיים הניתנים למשפחה.
כן, כבר אז עלה הוויכוח הזה על השורה הנוספת בקבר, מפני שהיו רבים בפיקוד צה"ל שהיו חניכי הצבא הבריטי, ואת ההמצאה הגאונית הזאת, שצריך היה לחכות לה שנים עד הבג"ץ, המציאו הגויים הבריטים כבר לפני יותר משמונים שנה. לכו לכל בית קברות בריטי, כמו זה בהר הצופים, ותראו את השורה הנוספת, שהיא בדרך כלל גם מאד מעניינת, ואפשר גם לבנות ממנה אנתולוגיה שירית ולהסיק מה העם האנגלי מחזיק קרוב לליבו.
ובאמצע עמדה מפא"י, שכדרכה היצירתית סיפקה איזו נוסחה מספיק מעורפלת שהביאה לפיתרון הישראלי, והוא שיש חוקים אבל אין אוכפים אותם, ויש כאילו הנצחה יוניפורמית אבל בעצם מותר לכל אחד, כדרך שתיארה זאת יהודית הנדל ב"הר התועים" - אחד לבנות לו יער שלם והשני משאיר את זה בעלבונו וכדומה. אני סבור שמפא"י ההיסטורית נהגה כך מפני שהבינה שצריך לפעמים להשאיר דברים בתחום הערפול, ושבגדול, וזו השורה התחתונה, היא נתנה למדינה, דווקא בתקופה של שלטון מעורב ומתערב, תפקיד צנוע מאד בתהליך הזה, ואיפשרה כל מיני חריגות ללא תגובה מצידה. מי שקורא, למשל, את התיאורים כיצד נוצר ונקבע לראשונה יום הזיכרון, רואה איך ההצמדה הזו, שנראית לנו היום כל כך סמלית ויפה, בין הערב של ד' באייר לה' באייר, נוצרה בעצם מאד במקרה.
למעשה היא נוצרה בגלל מאבק של שדולות, רובו מאחורי הקלעים, ובגלל יום עצמאות שהוקדם מחמת השבת נוצרה סמיכות בין שני הימים, ומה שהיה פיתרון אד-הוק הפך לפתרון קבע. אז אני סבור שהפיתרון הזה עבד בסך הכל נכון. בשעתו עסקתי בנושא קובלנות הורים שכולים מראשית המדינה ועד מלחמת יום הכיפורים, ולפחות בתקופת בן-גוריון רואים את העניין העמוק שהוא גילה בנושא, ואת הלחץ שהוא מפעיל כל הזמן על הרל"ש שלו, נחמיה ארגוב, לוודא טיפול בתלונות הללו, החל מחוסר יכולת להסיע הורים לבית קברות רחוק על יד ביר-עסלוג', ועד למשפחה שמגיעה לפת לחם ומחזירה את אות העצמאות לראש הממשלה, וכדומה. משהו מן הדברים האלה אבד. משהו גם השתנה בחברה.
ואם אני צריך לשאול את עצמי מה השתנה, לבד מאותם דברים שידועים לכם, אז הייתי אומר שזה השסע הפנימי: הוויכוח על תכלית המלחמות, על השטחים, על תוכן לאומי מול תוכן דתי, וכדומה. והרי אי-אפשר להנדס אבל ושכול של אנשים אחרים, אפשר רק לעזור במשהו, ובעיקר אי-אפשר לשטוף לחברה שלימה את המוח. אני מציע שתסתכלו, למשל, בסרט שעשה ישראלי שיושב בצרפת, אייל סיוון, בשם "עבדי הזיכרון". סרט שעוסק בתהליך שטיפת המוח, נקרא לו "חינוך", שעובר במדינת ישראל בפרק הזמן שבין יום השואה ליום העצמאות. אם מסתכלים יפה, המצלמה לא משקרת. מפני שיש רגע, באיזו כיתה ב' או ג', שאיזו מורה ציפורה כזאת, נורא עייפה ומשעממת, ולכולנו הייתה אחת כזו, מנסה להסביר משהו לילדים, אם זה על יום השואה, או על יום הזיכרון, או על החשמונאים או על סיירת מטכ"ל, משהו לאומי ומקובל כזה, ומה קורה? תלמיד אחד מושך לתלמידה בצמה, השני זורק אווירון מנייר, השלישי מחטט באף וחולם. זאת אומרת, הם ילדים נורמליים, הם יגדלו בסדר. זאת אומרת, וכל מי שמתעסק בזה יודע, שגם כשיש מישהו שמלמד זה עדיין לא אומר שיש למידה. ובנקודה הזו אני וודאי לא מחדש לכם.
אבל הייתי רוצה להאיר מספר דברים שאולי לא דובר עליהם מספיק. תופעה בולטת אחת היא האינדיבידואליזם הגובר בחברה הישראלית, שמשנה את התמונה כולה. אולי כדי להדגים את זה, בנימה קלה כשהייתי בתיכון הצטרפה אלינו באמצע השנה נערה יפה, שאבא שלה היה אז אלוף ידוע בצה"ל עם עין אחת, והיא הייתה חצופה כל כך שהיא השתלטה על הכיתה תוך שבועיים, ובשיעור אזרחות, במה שהיה אז בית ספר די אליטיסטי, היא אמרה שבבית הספר הזה שלנו מדכאים את האינדיבידום. מה שהיה נכון למדי, צריך להודות. ואז קם ראש ועד הכיתה בפנים סמוקות ואמר: "אין לנו בכיתה אחד כזה". וזאת רק כדי להמחיש לכם את הבורות והפרובינציאליות שלנו באותם ימים, אבל גם איזה דור קונפורמי שהיינו. כן, מה שקראו אז "דור האספרסו". אבל אותו דור אספרסו, כשבן-גוריון נאם באיצטדיון באבו-כביר וקרא לו לבוא לנגב, עסק בעיקר בפלירט עם הנערות, בשיחות כבדות ראש על תנועת הנוער השמאלית שהוא היה חבר בה, וכל הדברים הגדולים האלה פשוט ריחפו מעליו. כלומר, הוא היה קונפורמי במילים והרבה פחות במעשים. זה היה מין דור חתולי כזה ששומט את הכתפיים ויוצא בשקט מן החדר. האינדיבידואליזם הגובר הזה בחברה הישראלית, שהוא עובדה בולטת מאד, שיש לו ודאי חלק היום בעוצמה הכלכלית הישראלית, שהוא המניע את המאבק לזכויות האדם והאזרח, הוא גם מהדברים שנותנים עוצמה רבה פי כמה למשפחות ולחוגים חברתיים המעוניינים להגן על ייחודם בהנצחה. הוא גם שמביא אותם באופן טבעי לספקנות, לדעתי מבורכת, כלפי יוזמות של מימסד ומדינה. כי ברור שמנגנונים מימסדיים יש להם שיגרה משלהם, ואנחנו מתנהגים אחרת כאנשי מנגנון, ואחרת כאזרחים חושבים וביקורתיים.
המגמה הזאת חזקה במיוחד אצלנו בתחום ההנצחה, משום שמדינת ישראל, בשונה מאומות אחרות - ואני אומר זאת על סמך הסתכלות משווה שבה עסקתי בשנים האחרונות - פיתחה את הצורה הייחודית ביותר לדעתי של ההנצחה, וזו היא חוברת הזיכרון, שהיא ניסיון להעביר את יחודו של אותו אדם צעיר שחייו נקטפו במעט שהשאיר אחריו, במעט שניתן לספר אחריו. זה לא רק מצבות אחידות, אלא מאמץ להנצחת אנשים כפרטים שכל אחד מהם הוא בן יחיד לקדוש ברוך הוא. מגמת האינדיבידואליזם רק מחזקת את הדברים הללו, ואת עצם ההתרסה על יכולתה של המדינה לפעול בתחומים הרגישים הללו. היא גם תתהה על נסיבות הנפילה והקורבן, והיא בוודאי לא תראה במדינה את הגורם העיקרי שצריך להתערב פה. התהליך הברור הוא של הפרטה גוברת בנושא ההנצחה, ואני חושב שבמדינת ישראל ההפרטה הזו הייתה במידה רבה מאבני הפינה של פיתרון שהחזיק מעמד שנים רבות ושהועמד עכשיו בסימן שאלה.
התופעה המוזרה לדידי מכל, היא שהמדינה, לפחות חלק ממנגנוניה, איבדו במשך הזמן את הרגישות לבעיה הזו שההורים השכולים וסביבתם הקרובה מצויים בה. זה לא שמדובר באנשים ערלי לב. אני בטוח שההתפלגות לפי מידת הרגישות והאטימות של אנשים שעובדים בבירוקרטיה היא התפלגות סטטיסטית רגילה. להיפך, אפשר לבוא ולהגיד שמקצוע הטיפול בהורים שכולים השתפר בהרבה, בין השאר בגלל התפתחותה הגדולה של העבודה הסוציאלית בארץ. והיות שכבר אין פותרים את הבעיות באופן פוליטי, כלומר במשא ומתן רגיל בין כוחות בחברה - אולי יותר באמצעות התקשורת היום, וזה דבר ברוך לדעתי, למרות שנוטים ליילל על זה - ואז באה המדינה ומחליטה שהיועץ המשפטי שלה, או של משרד הביטחון, יגן, למשל, על השורה התחתונה הזו שרצו להוסיף על הקבר - זו שהבריטים הוסיפו בהחלטה מינהלית קטנה עוד במלחמת העולם הראשונה, כשהם נוכחו פתאום במספרי הנופלים הגדולים בחזית, ודווקא אנחנו, העם החכם מכל העמים, צריכים לרוץ בנושא אלמנטרי כזה למאבק משפטי חסר כל תוחלת.
או הוויכוח על התאריך הלועזי, שומו-שמיים. כאילו כולנו באמת חיים רק לפי השאלה איזה יום בדיוק הוא היום בחודש ניסן. אני נוכחתי בזה לא מזמן במשפחה של עולים מרוסיה, שנפל לה בן, ועלתה השאלה האם מציינים את יום השלושים או מקיימים סעודת הבראה ביום הארבעים, כי האם, לא עלינו, היא גויה, אבל מה לעשות והיא עלתה לארץ, ומה לעשות ובנה נפל בנסיבות מאד קשות. אם מגיעים למשפטיזציה בכל סוגיה כזאת, זו בדיוק צורה אחת להתערבות לא נבונה של המדינה. ומבלי להיכנס לשאלה מי כאן צודק, אפשר אולי להגיע עם זה לדיון פתוח בכנסת, אצל נציגי העם, ואלה יגיעו ביחד למספר פתרונות מושכלים, טובים ונכונים פי כמה מהשימוש הבירוקרטי הנוקשה בבית המשפט.
דוגמא שנייה היא העובדה שגם במקומות שיש בהם הנצחה ספונטאנית - וההנצחה הספונטאנית בארץ מתקיימת בהיקף שאין לו אח ורע במדינות המערב - היא אינה נעשית ברובה על ידי המשפחות, כי אם על ידי עוברים ושבים או תושבי המקום. בדיוק כפי שקרה במקום הפיגוע החבלני בצומת בית-ליד, עוד בראשית תהליך אוסלו. והנה, כמה חודשים אחר כך, כבר מתחילים להקים בסמוך אתר הנצחה רשמי לזכר הנופלים.
נחשוב על בעיה שלישית, שמתחילה להתפתח אצלנו ברמה החברתית, וקודם כל במאבק על זכויות תקבולים של נפגעי טרור. כשאלה רוצים הכרה רשמית בהנצחה, את זה הם מתחילים לקבל, אבל כשהם מבקשים העברת תגמולים מביטוח לאומי למשרד הביטחון, החיבור הזה, בין הכאב והצורך בסיוע חומרי, יגרום בהכרח לפיצוץ הבא. במקום לנהל את כל זה בויכוח גלוי ופומבי, כפי שתקופה המדברת על שקיפות רבה יותר תובעת זאת, הדברים נערכים במאבק עם בירוקרטיה, וטבעה של בירוקרטיה שהיא עומדת על משמר התקנות והקיים.
עכשיו, אינני רוצה שהדברים ישארו בגדר קובלנה וניתוח בלבד, אלא לנסות ולהרהר בקול רם על אפשרות לפיתרון. והייתי רוצה להצביע על דרך לפיתרון מדבר שעסקתי בו. לאחר אסון המסוקים מינה שר הפנים ועדה, שישבו בה גם הורים שכולים וגם אנשים שעיסוקם בנושאים הללו, כדי לענות, בין היתר, על השאלה מתי מכריזים יום אבל לאומי. ואני לא יודע אם הוועדה הזו לא ייצרה יותר מאשר עוד מסמך אחד למגירה, אבל מה שאני למדתי מהדיונים בוועדה, והוא הדבר שהוליך להמלצה שלנו, ואני חושב שמדובר פה נדגם של חשיבה מאוזנת ונכונה, שדיברה על ביזור. כלומר, לא יוכרז יום אבל לאומי, זולת המקרים הקבועים בחוק.
השאלה הייתה, מה עושים במקרה כמו זה של אסון המסוקים, כשיש זעזוע ציבורי גדול, ומתקיימת אותה חשיפה גדולה שנוברת בצורה איומה בכאבן של המשפחות השכולות, ואני חושב שזה מהדברים היותר מבחילים שקורים כאן לאחרונה. אבל אם לחזור להצעה שיצאה, היא הייתה מאוזנת ושקולה. הצענו שכל רשות מקומית תוכל להחליט על יום אבל מקומי. ופרטיו של יום אבל כזה ייקבעו, כלומר שדגלי הלאום במקומות הללו, לרבות בתי הספר, יורדו לחצי התורן, שייערכו עצרות זיכרון בבתי הספר, ואולי גם עצרת ציבורית, שבתי עינוגים ייסגרו, וכדומה. ההנחה שלנו הייתה שהדבר יעלה מן השטח, ובעידן של הפרטה והבזרה מדינה צריכה להתיר דברים כאלה. ויותר מכך, זה כדאי לה.
והיה אם קורה שבאיזה אסון המוני ניספו אנשים מחמישים ישובים במדינת ישראל, ממילא זה יהפוך לאבל לאומי, ואז גם אפשר שהמדינה תוכל, לפי שיקול דעתה, ולאחר שתקבל היזון חוזר בנושא, להחליט על מדיניותה הספציפית. כלומר, ניתן יהיה לומר שפיזור הנופלים הוא כזה שבאמת הופך את הדבר לאבל של כולנו. כי האמת המרה היא, שאבל כללי מתבטא רק בדיבורים, במילים הגבוהות והריקות, וכשזה לא נוגע ישירות בנו, רובנו חוזרים מהר מאד לשגרת היום יום של החיים. רק כשזה באמת נוגע לנו, חלילה וחס, רק אז העולם כולו מגיע לקיצו. ואני מקווה שמה שניסיתי לומר כאן היה יותר מתיאור מצב, ואולי גם יש בו מתחילתו של פיתרון.