התקשורת החברתית של השכול
מר אודי לבל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
בדברי אתייחס למחקר שפרסמתי בשעתו בשם "התקשורת הפוליטית של השכול", ובמהלכו בדקתי את סוגיית תאונות האימונים והתאונות המבצעיות בארגון ייחודי, הוא צה"ל. נחשפתי לנושא מתוך כוונה לתרום לידע המצטבר אודות התקשורת הפוליטית. בתקשורת מסוג זה מתקיימת תחרות בין "שחקנים", יזמים תקשורתיים, הפועלים להעלאת סוגיות כאלו ואחרות על סדר היום הציבורי. במקרה שלפנינו קיים אירגון העושה לבנייתם של תדמית ומוניטין ציבורי, וכנגדו פועלים "יזמים" העושים לשבירתם.
במילים אחרות, צה"ל ומערכת הביטחון, המעוניינים בתדמית של אירגון מקצועי אחראי ומוסרי, וכנגדם הורים שכולים שאיבדו את בניהם בתאונות ובמחדלים במסגרת הפעילות המבצעית השוטפת, שבעצם פעילותם מכרסמים בתדמית הצבא ומסרבים להניח לנסיבת מותם של הבנים לרדת מסדר היום.
אנסה להסביר מדוע זוכות סוגיות מסויימות להכרה כבעיות ציבוריות, בעוד סוגיות אחרות אינן צולחות את האתגר הזה. במילים אחרות, כיצד צלח היזם החדש, ההורים השכולים, את האתגר התקשורתי, ותרם להנחת הסוגייה על סדר היום הציבורי.
ידוע כי במשך שנים התרחשו במסגרת הפעילות הביטחונית השוטפת תאונות ואסונות שגבו מחיר דמים. רובן כלל לא הגיעו למודעות הציבורית. משך שנות קיומה של החברה הישראלית הובנתה זירת הביטחון כ"איזור הגמוני", זירה אפופת חשאיות, חפה מפיקוח ובקרה אפקטיבית בדומה לזירות האזרחיות. חדירה לתחומה השמור של הזירה הצבאית נתפסה כבלתי-לגיטימית. תובנה זו חלה, בין היתר, גם על הורים שכולים. תפקיד ההורים לא הסתיים עם מות בנם. אלה נתפסו כקהילה האמורה למלא אחר דרישות התפקיד שמוסד ה"ביטחון" הקנה להם: לפעול לשיעתוקו של סדר חברתי שבמסגרתו מוקנה מעמד מועדף למשתייכים על הפרופסיה הצבאית, וכל זאת תוך הימנעות מוחלטת מתקיפה פומבית של המימסד הצה"לי.
רק בשנים האחרונות החלה תופעה חדשה בציבוריות הישראלית, זו של חריגת חלק מההורים השכולים מהתפקיד שיועד להם. הורים אלה החלו לפעול לקידומה של רפורמה להוצאת חקר תאונות האימונים מתחום הצבא. לכאורה מדובר בשינוי פרוצדורלי בתהליכי קבלת ההחלטות והניהול בזירה הצבאית, אך למעשה לפנינו תפנית בעלת השלכות ומשמעויות על נדבכים רחבים בחברה, כאלו שישפיעו, בין היתר, גם על מעמדה של העילית הפוליטית. זאת גם בשל העובדה שיוקרתם של רבים מבכירי הצבא נהנית מכך שניסיונות "לא מוצלחים" במהלך הקריירה שלהם אינם עולים לסדר היום הציבורי ולפיכך גם אינם פוגעים ביוקרתם כאנשי צבא.
את התנהגותם הפוליטית של ההורים השכולים בחרתי לכנות "פעילות להגדרת בעיה חברתית". מדובר ביוזמה פוליטית: על ה"יזם", ובמקרה זה ההורים, להנהיר לסביבה את קיומה של הבעיה, לשכנע את הציבור כי מדובר במצב בלתי נסבל המחייב התמודדות. המושג "בלתי נסבל" הוא שמעניק לבעיה החברתית את היסוד הסובייקטיבי שלה. אציג פה שלושה משתנים שעלו במחקר כתורמים למידת האפקטיביות בהגדרתה החברתית של בעיה: א. יזם פוליטי. ב. משברים. ג. הלימה תרבותית.
באשר למשתנה הראשון של היזם הפוליטי: סוגיות רבות הן בעיות בעלות קיום אובייקטיבי, אך עד שלא קם יזם פוליטי שהחליט להבהיר לרבים את היות המצב בעייתי, או, במילים אחרות, להופכו לבעיה חברתית, המצב הספציפי לא נתפס ככזה. וכך סוגיות כאיכות סביבה, אלימות במשפחה, הטרדות מיניות או מינהל לא תקין - כל אלו, מן הסתם, בעיות שהיו מאז ומתמיד. רוצה לומר, שהיה להן קיום אובייקטיבי. אך רק קיומם של יזמים שונים - תנועות כגון ה"ירוקים", או קבוצות העושות למען מינהל תקין וטוהר המידות - הם שהפכו את הסוגיות הללו לבעיות חברתיות, והם שהניחו אותן על סדר היום הציבורי.
היזם הפוליטי הוא זה שלא ירפה ולא יניח לנושא לרדת מסדר היום. ליזם מסוג זה יש אתגר תקשורתי: להפוך את הקהל הרחב מכזה המקיים מעורבות סבילה ביחסו לסוגיה, לציבור המעורב באופן פעיל. במילים אחרות, להפוך את הציבור מ"רדום" ל"ער". לכן אין היזם מסתפק בקידום נקודתי של בעייתו האישית: הורים שכולים הפעילים חברתית ופוליטית, אינם מסתפקים בקידום חקר התאונה או האירוע הנוגע בהם אישית. מדובר כאן ביזם המזוהה עם התחום בו הוא פועל ועושה בו הרבה מעבר לחיבור האישי. ההורים השכולים פעילים תקשורתית ופוליטית ביחסם לפרשות ולמקרים רבים, הם מתבטאים בנוגע לקידום קצינים בכירים הקשורים באירועים מסוג כזה, הם עותרים לבג"צ ומבטאים עמדות במכלול שלם של סוגיות הקשורות להתנהגותו האירגונית של הצבא, הם הופכים מ"שחקן פרטי" ל"שחקן ציבורי", מה שאנו מכנים "קבוצת אינטרס ציבורית", כזו המקדמת תפיסה שלימה או מערכת רעיונית, ולאו דווקא אינטרס פרטי.
את ראשית "ההתנהגות היזמית" בתחום זה ניתן לייחס לשולה מלט ז"ל ולמעורבותה בפרשת תאונת "רולטת הרשת" בבסיס חיל האוויר בחצרים ביולי 91'. גם תאונה זו יכולה הייתה להתווסף לסטטיסטיקה הפנים-חילית מבלי להגיע לידיעת הציבור, אלמלא שולה מלט, אמו של אחד מהרוגי האסון, שהחליטה להעביר את המקרה הפרטי והמשפחתי שלה לרמת הפעילות הקולקטיבית. מלט סירבה לעסוק רק באסון הפרטי שלה. נהפוך הוא, לאחר מספר חודשים זנחה את "רולטת הרשת" והחלה בהקמת תנועה חברתית של הורים שכולים, שפעלה, לדרכה, למניעת תאונות בצה"ל, וזאת קודם כל באמצעות הוצאת חקר התאונות הללו מתחום המערכת הצבאית.
גב' מלט וחבריה לדרך פתחו במיגוון פעילויות, כולן תקדימיות בחברה הישראלית, שטרם חוותה פעילות פוליטית מצידם של הורים שכולים. הדברים כללו בין השאר נוכחות הורים בבתי דין צבאיים בהם נידונו תאונות וכשלים מבצעיים, מאבקים ציבוריים לטוהר המידות, ובהם מאבק לביטול פרס שאמור היה להינתן לרמטכ"ל על הורדת מספר תאונות האימונים בצבא, נסיון למנוע את מינוי הפצ"ר לאב בית-הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף לאחר "שסומן" על-ידי ההורים השכולים כגורם חשוב בטיוח תיקי תאונות, ומה שנראה כעיקר וכלב הפעילות - עבודה רצופה ואינטנסיבית מול התקשורת. ההורים השכולים הפכו ליזמים תקשורתיים עירניים, מעבירים מידע לכתבים הצבאיים, מגיבים על ידיעות, אוספים נתונים ובודקים אמינות מידע משודר, ועוד ועוד. מדובר פה ב"שחקן" אזרחי המתחרה בדובר צה"ל על קביעת מעמדה של הזירה הצבאית בציבור.
באשר למשתנה השני, משברים דרמטיים. כל אירגון, ככלל, פועל במקביל בשני אזורי ביצוע: מאחורי הקלעים ועל קדמת הבמה. על הבמה מבצע האירגון פעילות ההולמת את התדמית שהוא חפץ בה. מאחורי הקלעים, עם זאת, מדובר בסיפור אחר. ניקח, לדוגמא, מורים בבית הספר. מחוץ לחדר המורים כולם מנומסים, לא מעשנים, מכבדים איש את רעהו וכיוצא בזה. בחדר המורים, או מאחורי הקלעים, כאן כבר ניתן למצוא חילופי מילים קשות, הטחות אשמה, חוסר כבוד והעדר סובלנות הדדית. כל עוד התלמידים לא נחשפים לנעשה בחדר המורים - אין בעיה. המורה נתפס בדיוק כפי שהיה רוצה, כדוגמא להתנהגות נאותה ומכובדת. אבל אותו מורה ימצא את עצמו במשבר אם וכאשר יציצו תלמידיו לחדר המורים ויראו כיצד הוא מתנהג באמת.
כך פועל כל אירגון, גם צה"ל. בקדמת הבמה הצבא מעוניין בהתנהגות אירגונית שתתרום לתדמיתו החברתית: מוסד מוסרי, מקצועי, יעיל. מאחורי הקלעים זה כבר סיפור שונה. מבחינת האירגון, משבר היא סיטואציה בה הקהל נחשף לאחורי הקלעים, וכך גם נפגע הרושם והתדמית המוצגת על קדמת הבמה. תאונת אימונים היא משבר ניהול, שבו נחשף לקהל איזור ביצוע כושל שהיה אמור מטבע הדברים להיוותר בצל.
יש להדגיש, בראייה התקשורתית לא התאונה עצמה היא המשבר אלא חשיפתה. כל עוד התאונה שייכת לאחורי הקלעים, בין היתר תודות לצנזורה, לשיתוף פעולה של העיתונות עם הצבא ולסיבות נוספות, אין משבר מבחינת האירגון. המשבר מתרחש כאשר החיץ האמור להפריד בין אחורי הקלעים לקדמת הבמה נשבר. במצב זה אין עוד אפשרות לצנזר או להסתיר, וקיימים יזמים העושים לחשיפת הכשל ולהפצתו.
את פעילות ההורים השכולים ניתן להגדיר כפעילות משברית לאירגון הצבאי, מעצם עובדת היותם שוברי החיץ בין הציבור הרחב לאחורי הקלעים של צה"ל. דוגמא טובה לכך היא "ועדת וינוגרד", הישג של משפחות צוריאנו ורוזנברג שאיבדו את בניהם במה שכונה "אסון הכבל". בהחלטת בג"צ התקיימה לראשונה ועדת חקירה בדלתיים פתוחות, כאשר בני המשפחות ונציגי התקשורת צופים בדיונים באמצעות טלוויזיה במעגל סגור. כל שעלה בדיוני הוועדה דווח באמצעי התקשורת והציבור נחשף מדי יום למימצאים והיבטים לא מחמיאים על תיפקוד החיל. את מאבקן של משפחות שכולות רבות - בבית המשפט העליון, בבתי הדין הצבאיים ועוד – ניתן להגדיר שלא כמאבק משפטי גרידא, אלא כמאבק תקשורתי במובן החברתי, כזה שאינו מניח לנושא לרדת מסדר היום. לאחר המשבר קיימת תחרות ידועה בין האירגון, צה"ל, לבין ה"יזם", ההורים השכולים: האירגון מעונין בדעיכת המשבר בעוד היזם עושה בדיוק את ההיפך מזה.
אציין עוד כמה מאפיינים של משברים התורמים ליזמות המדוברת: ראשית, משבר הוא אירוע המוביל לפעילות קולקטיבית. לא מעט יוזמות חברתיות הן תוצאה של משברים. היה זה "התרגיל המסריח" בפוליטיקה הישראלית שהוביל ליוזמה של תנועת חוקה לישראל ודומות לה, שפעלו להעלאת בעיית המינהל התקין ושיטת הבחירה על סדר היום הציבורי. ורק לאחר אירועים מחרידים כפרשת האונס בשומרת, שהובילו לכותרות בעיתונות, הצליחו תנועות נשים להעלות לראש סדר היום הציבורי את סוגיית האלימות וההטרדה המינית. ניתן לומר, לצערנו, כי באופן פרדוקסלי דווקא אסון מסייע למניעתם של אסונות נוספים, בכך שהוא מסייע ליזם לשכנע את החברה בצידקתו.
דבר נוסף הקשור למשבר הוא האלמנט האישי, הפסיכולוגי. המשבר מעניק ליזם מוטיבציה לפעולה. במקרה של תאונות האימונים סיפקה במשך שנים ההירואיזציה הקולקטיבית של הנופלים בסיס תמיכה ליכולתן של המשפחות השכולות להתמודד עם האסון.
בעבור "תשורה" זו הן קיבלו מהחברה מערכת ציפיות מוגדרת, המקנה להם תפקיד וכללי התנהגות פוליטיים מוגדרים. ביום הזיכרון תשכ"א נשא דוד בן גוריון דברים על הבנים שנפלו: "אינני יודע בתולדות עמנו שיאי גבורה ותפארת אדם נישאים מאלה שנתגלו בחייהם ובמותם של הבנים שנפלו... גבורה ואהבה, רוך ועוז... רק לאמהות ניגלה שמץ מהם. ומעל דמות הנערים והנערות היקרים יזרחו דמויות ההורים. כפירי ישראל מופלאים... לביאים ואריות היו הוריהם ונשי סגולה ואנשי מעלה... הורים יקרים אשר נתנו לדורם בנים ובנות כאלה...".
אך אין שיאי גבורה ואין תפארת ב"רולטת הרשת", או בנפגעי משחקים מסוכנים באש, גם בקורבנות של הזנחה בכללי הבטיחות. נסיבות המוות במקרים כאלה נעדרות כל גבורה ותפארת. להורה השכול, עם זאת, יש צורך עז לייחס משמעות למות בנו, לפחות בנוסח "יהיה זה הקורבן האחרון" או "תהא זו התאונה האחרונה". כלומר, הציווי הפנימי לפעול למניעתם המוחלטת של מקרים כאלה בעתיד.
אשר למשתנה השלישי, ההלימה התרבותית: על מנת שזו תיקלט היטב במרחב הציבורי אין די ביוזמה חברתית, צריך שתתלווה לה אווירה מתאימה שתסייע לשיווק הרעיון ולקליטתו. מבלי להיכנס לפירוט בנקודה זו, אציין רק את השינויים התרבותיים שחלו בחברה הישראלית, ותחילה בכל הקשור לתרבות התקשורת. זו הפכה מתקשורת מגוייסת, מוגבלת ומצונזרת בכל הנוגע לתחום הצבאי, לתקשורת מתעמתת, היוצאת בביקורת על המימסד ובכך מעניקה במה לטענות ההורים השכולים כנגד הצבא. בנוסף לכך יש לציין את תרבות המשפט בארץ, ובמיוחד הליברליזם והאקטיביזם השיפוטי של בג"צ, שמזמין יזמים חדשים כהורים השכולים להביא בפניו טענות, כדי שיעמיד תחת בדיקה מערכות אשר במשך שנים לא עמדו לפיקוח ציבורי אמיתי. ולבסוף התרבות הפוליטית והאזרחית המפתחת בארץ, תופעה שבמסגרתה יותר ויותר תנועות חברתיות עושות ופועלות להעלאת סוגיות רלבנטיות על סדר היום הציבורי.
ולסיכום, נראה כי ההורים השכולים הם "שחקן חדש", כזה הפועל בדרך שתאפיין יזמים נוספים בתחומים נוספים, דרך העושה לשקיפות המערכת הציבורית, ליתר פיקוח אזרחי וחיצוני על מימסדים, ובכך גם תורמת לחשיפתם של מחדלים.בראייה האירגונית, ההורים השכולים הם "שחקנים" חשובים למערכת הצבאית. אנו יודעים כי לקוחות לא מרוצים של אירגון בוחרים באחת משלוש אופציות: א. נשארים נאמנים למוסד, ובכך לא עושים דבר לשיפור המצב ב. עוזבים את המוסד לטובת מתחריו, וגם בכך לא תורמים לעצם העניין. ג. משמיעים קול מחאה, משגרים מכתבים, מפגינים ומתריעים כחלק מאופציית ה"מחאה". אלה הלקוחות שאינם מוותרים, שתובעים שירות טוב יותר, שמתריעים מפני תופעות של שחיתות במערכת וכיוצא בזה. ואלה, אנו יודעים, הלקוחות שהאירגון זקוק להם יותר מכל, כי הם שיכפו עליו לתקן, להשתפר ולעבור שינוי. נראה כי אלה הם אותם הורים שעליהם דיברתי, אשר בדרכם ובפעולתם כופים על האירגון הצבאי הגדול לעשות הרבה יותר למניעת תאונות ונפגעים.