זיכרון השכול כפיקדון בידי הנוער
ד"ר עירית קינן, בעת נשיאת הדברים מנכ"לית מרכז יצחק רבין לחקר ישראל
נתבקשתי לדון בזיכרון השכול כפיקדון בידי הנוער. מאחורי הכותרת, כך אני מבינה, עומד הרעיון של העברת לפיד הזיכרון מדור לדור. ואם כן, עלינו לדון בשינויים שעברו, בהקשר זה, על אותה קבוצת גיל שמכונה "נוער", ואשר בכל פעם נכללים בה חברים חדשים, כמו גם על דור הוריהם וסביהם שהיו נוער ועתה בגרו, ובקרבם הולכת ומתגבשת תפיסת השכול המשתנה.
בשנים הראשונות לקיומה של המדינה נתפס השכול כגזירת גורל של העם היהודי במולדתו המתחדשת, ועיקר ההתמודדות עם השכול הייתה על ידי שיוכו לקולקטיב. וכבר הצביעו אחרים על העובדה שאנו נמצאים בשלב של מעבר מחברה קולקטיבית לחברה שבה הפרט עומד במרכז. תופעה זו אינה ייחודית לחברה הישראלית והיא ניכרת במקומות רבים בעולם. יתכן וההתמודדות הייתה במידה מסוימת קלה יותר על ידי שיוך השכול לקולקטיב. בשנים הראשונות למדינה העניקה ההשתייכות לכלל, למי שהקריב את בנו או בתו למען אותו קולקטיב, איזה שהוא כוח. לא נחמה, אבל כוח. במלחמת העצמאות כתב אב שכול, אליעזר קאליר, שיר שביטא את התחושה הזו: "אנחנו אבות לבנים יקירים", הוא כותב. בשירו משתמש קאליר בצורת רבים ולא בגוף ראשון יחיד. הוא אינו אומר 'אני', או 'בני', שהם צורת לשון אישית יותר, ולכן גם מבטאת כאב חד ונוקב יותר.
הפנייה לנופלים במלחמה בגוף "ראשון רבים" איפיינה במלחמת העצמאות את רוב מי שעסקו במלחמה ובקורבנותיה, ואף שהיו מי שביקרו גישה זו הרי שהיא שיקפה את תחושתם של מרבית אזרחי ישראל באותו זמן, והייתה אמצעי חשוב להקל על ההתמודדות עם שיעור הקורבנות הגבוה שגבתה המלחמה. שירו של קאליר משקף גם את הלגיטימציה המלאה למות במלחמה ואת ההשלמה עם השכול. הבנים היקירים בשירו של קאליר הקריבו את עצמם מרצון, הם "קפצו ראשונים למערכת הדם" מתוך אמונה מוחלטת במטרה, והם "נתנו חייהם רעננים, צעירים, על מזבח הגאולה בליל קודש לעם".
אנו יכולים לראות זאת במרבית היצירות מאותה תקופה ששיקפו את האווירה ששררה בארץ. לא היו תהיות גלויות על מחיר המלחמה, וספק אם התנהלו מאחורי הקלעים. אולם גם בספרות וגם בהתבטאויות הפומביות בעיתונות אין תהיות מן הסוג שיופיע מאוחר יותר. השכול התקבל כגזירת גורל שאין מנוס ממנה, ואפילו בכתביהם של מי שהתייחסו לשכול בצורה אישית יותר – למשל בשירו של אברהם חלפי, "נעליים", המבטא כאב מאד אישי של השכול - אין מחאה על מחיר המלחמה הכבד.ארבעים-וחמש שנה מאוחר יותר, בשנת 93', נכתב השיר "ילדי חורף 73' " המשקף גישה כמעט הפוכה. לא עוד שכול כגזירת גורל, לא עוד גבורה מיתית של מוות במלחמה, אלא קריאה ברורה מפיהם של חיילים וחיילות המשרתים בצבא להפסיק את מעגל המלחמות. זה אינו שיר של כמיהה וגעגועים לשלום מן הסוג שהופיע בארץ לאורך כל התקופות. זהו שיר שקורא לעשייה ולפעולה, שמבקר את העובדה שעד כה דור המבוגרים, דור ההורים, לא עשה מספיק כדי להפסיק את המלחמות. "הבטחתם יונה", אומר השיר, "הבטחתם שלום", "הבטחתם עלה של זית". כלומר אפשר גם אחרת, ואנחנו מחכים שתפעלו. שלא כמו במלחמת העצמאות, הנוער בתקופה הזו מצפה מהמבוגרים שיפעלו להפסקת המלחמות.
אין ספק שהחברה הישראלית עברה שינויים אשר צמצמו את מקומם של הערכים הקולקטיביים והעמידו את הפרט במרכז. המגמה הזו התחילה לאחר מלחמת יום הכיפורים והלכה והתעצמה בשנות השמונים. אין משמעות הדבר שאנשים אינם מוכנים לעשות למען הכלל, אלא שכיום הפרט, לא הקולקטיב, עומד במרכז. הקונפליקט הזה, בין היחיד לבין היחד של החברה הישראלית, משתקף היטב בדברים שנשא ס. יזהר ב-88' לרגלי האנדרטה לנופלי אוניברסיטת תל-אביב: "והנה עומדים זה מול זה האומה והיחיד, ההיסטוריה והביוגרפיה, התביעה לתת הכל ולהשתלב במארג המהלכים הגדולים, מול התביעה הקטנה לשמור על קצה החוט הפרטי במהלכים הקטנים שהם כל כולו של היחיד הזה, שאין לו תמורה".
החברה הישראלית התבגרה במובן הכרונולוגי של המילה. המשמרות התחלפו, ובמות במלחמה הצריך התמודדות מסוג בלתי מוכר. התמודדות זו משתקפת נכוחה בשיר הבא, אותו מצא אל"מ מיל. זאב (זוניק) שחם ז"ל באחד מדפי הקרב לאחר מלחמת יום הכיפורים בה שכל את בנו אייל: "ארבע מלחמות היה בין לובשי המדים, הפעם לא קראו לו. / ארבע מלחמות היה בקו האש, הפעם נשאר בבית. / ארבע מלחמות עשה הוא את כל הכותרות, הפעם קרא אותן. / ארבע מלחמות היה בין אלה שהודיעו, הפעם באו להודיע לו".
בשנים האחרונות לשלטון המנדט הבריטי הועלה החשש מצד דור המייסדים שמא הדור הצעיר הגדל בארץ מפונק מדי, ושמא לא יעמדו לו הכוחות במבחן הבלתי פוסק הנתבע מאיתנו בארץ הזאת. והנה פרצה מלחמת העצמאות וחשש זה הופרך לחלוטין. הדור הצעיר הוא שאיפשר את נס התחייה הלאומית בהקריבו את חייו למען האומה. "האם היינו זוכים לנס התחייה והתקומה בלי הנוער היקר הזה?" כתב אב שכול במלחמת העצמאות.
ואכן, כותב עמנואל סיוון בספרו "דור תש"ח - מיתוס, דיוקן וזיכרון", "היו אלה בני שבע-עשרה עד עשרים-וחמש ששילמו בחייהם במלחמת השחרור יותר מכל קבוצת גיל אחרת. כ-6% מבני 20-17 שחיו בארץ ב-47' וכ-5% מגילאי 25-21 נפלו במערכה, לעומת 2% מגילאי 30-26 ואחוז אחד בלבד מבני 30 ומעלה. אבל השנים חלפו ואותם בני נוער מתש"ח נעשו הורים, הורי חיילים, ונקודת ראותם השתנתה. הם כבר נלחמו במלחמות, הם כבר הקריבו קורבנות, המדינה כבר נבנתה וילדיהם גדלו במדינה ריבונית וחופשית. מדוע, אם כן, עליהם להמשיך ולשלוח את ילדיהם למלחמה?
במלחמת יום הכיפורים היו אכן נערי תש"ח הוריהם של החיילים שלחמו בקרבות. חוויות המלחמה היו חקוקות בזיכרונם והם רצו למנוע אותן מילדיהם. רבים מן האבות היו עדייו אנשי מילואים, וחלקם זה עתה השתחרר מצה"ל. בעיניהם היו החיילים הלוחמים ילדים, ילדיהם, שחובתם כהורים להגן עליהם. אני עצמי עמדתי לפני גיוסי לצה"ל כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. כשביקרתי את סבתי, שעלתה ארצה בעליה השלישית, היא פרצה בבכי ואמרה: "היינו בטוחים שאתם כבר לא תצטרכו להילחם'". והיום גם לי עצמי יש ילד בן שש-עשרה שבעוד שנתיים יצטרך להתגייס לצבא, ואיני יכולה לומר שאני רואה בו חייל גיבור. עבורי הוא בסך הכל ילד. כולנו כחברה רואים בחיילים של היום ילדים הזקוקים להגנה. "שישמרו על ערן, זה כל מה שביקשתי", אמרה אימו של ערן ויכסלבאום ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים באסון צאלים ב'.
השינוי ביחסה של החברה הישראלית לשכול ולאפשרות נפילתו של חייל הוא כה גדול, עד שאנו רואים את אותותיו גם בשיקולים אסטרטגיים. במבצע "ענבי זעם", למשל, היה קושי רב להחליט על פעולה קרקעית מחשש לאבידות בנפש, ומשום כך הוחלט לבצע פעולה אווירית בלבד.
במבט לאחור אפשר לומר בהכללה שעד מלחמת יום הכיפורים נתפס המוות במלחמה כחלק מגורלו ההיסטורי של עם ישראל. צה"ל נתפס בתודעה הציבורית כצבא חזק, טהור, אידיאליסטי ואפוף הילת גבורה, והשכול היה קו-לוואי, מכאיב וקשה אך מלא הוד קדומים של הקרבה הממחישה את הקשר בין עם לאדמתו, את נכונות האומה לשלם מחיר יקר תמורת עצמאותה. היה זה בעצם האתוס הבסיסי של הארץ, שכורך יחדיו את קדושת חיי האדם מכאן - ואת התחייבותו המלאה של האדם לשמור על קיום האומה מכאן.
במלחמת יום הכיפורים התנפץ לרסיסים המיתוס של הצבא הישראלי הבלתי-מנוצח, ועמו מיתוס הלוחם העברי העשוי ללא חת, שאהבת המולדת שלו מגינה עליו אף מפני תגובת הלם קרב. האתוס של הצדקת הקורבן התערער גם הוא בשל חוסר האמון כלפי ההנהגה המדינית והצבאית במלחמה זו, הדמורליזציה החמורה, מחירה הכבד של המלחמה, והתחושה שהיה מחדל ביטחוני של ההנהגה. המלחמה היתה אמגם מלחמת 'אין-ברירה', מלחמת הישרדות שבתוצאותיה תלוי קיום המדינה כולה, אולם הסתברות המחדל הביטחוני והמדיני יצרו תחושה שאפשר היה למנוע אותה, או לפחות לצמצם את היקפה, אילו היו ההנהגה הצבאית והמדינית ממלאות את תפקידן כראוי. מכיוון שלא כך היה אבדה ההצדקה המוסרית למלחמה עצמה, ועימה ההצדקה לשכול הכבד. בפעם הראשונה נשמעו בבתי העלמין בישראל גידופים שהוטחו כלפי מפקדים בכירים ונציגי ממשלה, תופעה שלא נודעה עד אז בארץ.
במלחמת לבנון העמיק המשבר עוד יותר. כעת לא רק התערער האמון ביכולתה של ההנהגה, אלא התקיים ויכוח - לראשונה בישראל - על עצם ההצדקה המוסרית ביציאה למלחמה. ההסכמה הלאומית זועזעה קשות לנוכח הדיון הפומבי ב"מלחמת ברירה", סוגיה שמעולם לא עלתה על הפרק קודם לכן. הויכוח הציבורי סביב המלחמה הקשה עוד יותר על ההתמודדות עם השכול, שכן, הורה שכול שלא הסכים עם מטרות המלחמה הרגיש שבנו נפל לשווא, ואילו הורה שכול שהסכים עם מטרותיה הרגיש שהחברה אינה מעריכה כראוי את הקורבן שהקריב. כך החלה נפרמת הלכידות החברתית סביב השכול.
בנוסף, הייתי רוצה להצביע על תופעה המתרחשת במקביל, וכוונתי להתפוררות הסולידריות החברתית בישראל. אף שגם בעבר התנהלו בחברה הישראלית ויכוחים קשים וחריפים, תמיד רווחה בציבור תחושה בסיסית של שותפות גורל, שהאפילה על חילוקי הדעות ויצרה אמון בסיסי ביכולת ההתלכדות בשעת מבחן. האמון הזה התערער מאד בשנים האחרונות, בעיקר לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין. סקר שנערך לפני כשנה הראה שעבור 70% לערך מבני-הנוער היה רצח רביו נקודת שבר כה חמורה, עד עירעור ביטחונם בחברה הישראלית. אחת הסיבות לשבר הזה קשורה קשר עמוק לנושא שלנו. יצחק רבין, שעד תחילת תהליך השלום נודע בכינויו "מר ביטחון", סימן עבור בני הנוער את החתירה להגיע לסוף עידן המלחמות. האיש שלחם כל חייו בשדה הקרב החל בשנת 91' להילחם למען השלום. היתה לכך משמעות עמוקה עבור אותם בני נוער. רבין היה עבור צעירים אלה האיש שנאבק להביא להם שלום, שלחם כדי לקיים את מה שביקשו הוריהם בשיר "חורף 73' ".
בכנס שנערך אצלנו טען פרופ' ג'יי וינטר מאוניברסיטת ייל כי זהות דורית נקבעת בין היתר בשאלה על מה ובאיזה אופן מתאבלים בני דור מסוים. עד נובמבר 95' התאבלו הדורות בישראל על המתים במלחמה. גם כיום אנו מתאבלים, לצערנו, על הנופלים, אבל נוער הנרות בישראל התאבל בפעם הראשונה על מנהיג שניסה להביא לו שלום.
אם בעבר היה זיכרון השכול פיקדון שמשמעותו המשך בדרכי הלוחמים שנפלו, הרי היום השתנתה מהותו וזיכרון השכול נעשה פיקדון המנחה אותנו, יותר מתמיד, אל מימוש הרעיון מאחורי אותן מילים שנאמרו פעמים אינספור מבלי שהתעמקנו די במשמעותן: "במותם ציוו לנו את החיים". רוצה לומר, במותם במלחמה ציוו לנו את החתירה לשלום.