בן אברהם ורחל. נולד ביום ח' בניסן תרפ"ז (10.4.1927) באיזמיר אשר בתורכיה. למד שם ב"אליאנס" ובבית ספר למסחר.

עלה לארץ בשנת 1944 ובבואו נקלט במסגרת "עליית הנוער" ונשלח להכשרה בשדה נחום, לאחר שנתיים עבר לגבעת ברנר ואיתם התגייס לפלמ"ח בשנת 1946.

בתחילת 1947 עבר קורס מ"כים בקיבוץ דליה, ופיקד על כיתה בגדוד 8 של חטיבת הנגב, תקופה בה איבטח הגדוד את קווי המים מניר עם לגבולות.

לאחר קורס קצינים שימש שלמה אלטון כמפקד מחלקה בגדוד 8 וכמפקד פלוגת הסיור של גדוד 7 בחטיבה.

באמצע שנות החמישים היה מפקד "המצודה" באילת.

במלחמת סיני שימש שלמה אלטון כמפקד גדוד 13 (גדעון) של חטיבת גולני. הגדוד בפיקודו פעל בגזרת רפיח והבקיע את מתחם מוצבי הצבא המצרי בגזרה הצפון-מזרחית של צומת רפיח . אל חייליו היה מדבר לא כמפקד כי אם כאב המסביר לבניו את המצב. "אנו מוכרחים להילחם", אמר להם, כי "מאז מלחמת הקוממיות לא זכה עמנו לחיות חיי אזרחים עובדי אדמה וחרושת ויום יום פקדו אותו שוד ורצח וחבלה. ולכן החליט צה"ל לשים קץ לטרור המתנהל נגדנו - והמשימה הוטלה עליכם". הוא הוסיף והסביר כי אנשיו יעמדו בפני מבחנים אישיים קשים ובשעת משבר יהיו במבוכה ולא מן הנמנע הוא שיפגעו ושיבהלו. הוא יעץ להם שיתבוננו במפקדיהם ויבטחו באלה הצועדים קדימה ואז כל הסיכויים הם שהאויב יוכרע ויפול.

לאחר המלחמה, ב 1958 נשלח לשליחות איסוף כספים במסגרת הבונדס בדרום אמריקה, והשלים את לימודי הבגרות. למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ובבית הספר הגבוה למלחמה בצרפת, בה שהה במשך שנתיים.

בשנת 1965 מונה למפקד חטיבת גולני. במהלך כהונתו בתפקיד שאף לשלב את כוחות החטיבה בפעולות התגמול והתעקש להשתתף בהן בעצמו. בשנת 1966 התמנה למפקד בית הספר לקצינים.

הכל ראוהו כאב דואג המקדיש מחייו להעלות את רמת ההדרכה, הצוערים, המדריכים ואת רמת בית הספר כולו. מלבד היותו מפקד קרבי ידע לטפל בפרט ולהבין לבעיותיו היומיומיות. נפשו הייתה רגישה מאוד לכל אחד ואחד. בת שחוקו ועיניו המחייכות פיזרו את כל הדאגות והטירדות והקרינו סביבו את הבטחון העצמי והאמונה בנצחון - תכונות הכרחיות לכל מפקד מעולה. חם לב היה, נעים הליכות ועדין, אך בלי ברק חיצוני וללא גינונים של איש צבא נוקשה המתרחק מאנשיו. הוא דאג לחייליו מחוסרי בית ומשפחה, היה שוכר להם חדר למען יהיה להם בית, מצא משפחות שיזמינו אותם לחגים ולחופשות. בראש וראשונה הקדיש את מיטב כוחותיו לשיפור האדם שבו ומתוך תביעתו לעצמו השפיע על הזולת .

כשפרצה מלחמת ששת הימים היה עדיין מפקד בית הספר לקצינים אך מרצונו הוא עזב וירד לקו החזית לשרת בקו הראשון . הוא הצטרף למפקדת פיקוד הדרום כקצין אג"ם של הפיקוד.

ביום השני לקרבות נפצע קשה בחזית הדרום בסיני ונפטר לאחר 17 יום בבית החולים ביום י"ד בסיון תשכ"ז (22.6.1967).

הניח אשה ושני ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה .

זכרו הועלה יחד עם עוד ארבעה מחבריו לנשק בחוברת מיוחדת "ענף וחרב" שהוציאו קציני חי"ר .