בן שמואל ולאה. נולד ביום י"ח באב ת"ש (22.8.1940) בירושלים, אשר בה מצאה אמו מקלט מחיפה אשר הופצצה בעת מלחמת העולם השנייה. למד בבית ספר "גאולה" בחיפה לאחר שסיים בו את לימודיו נכנס לבית הספר העירוני-המקצועי אשר בבת-גלים ובו למד את מקצוע המכונאות. בימי נעוריו השתייך לתנועת "הצופים". עד גיל י"ח היה גר עם הוריו בחיפה ולאחר מכן היה לחבר בקיבוץ חצרים. עם גרעין "הצופים" יצא לטירונות. שקט ומסור היה ואת שעותיו הפנויות בילה בהאזנה למוסיקה קלסית ובקריאת ספרים. עם הגרעין יצא לנח"ל מוצנח, עבר קורס חובשים ושימש כחובש מחלקתי. עם שחרורו משירותו הסדיר חזר לחצרים, עבד כטרקטוריסט, ובשעה שהאחות נעדרה מן המשק מילא הוא את מקומה במרפאה. שלמה ביקש חופשה מיוחדת מהמשק ויצא לעבוד באילת כדי לחסוך כסף לסיור בעולם. "רוצה אני לנסוע, אך איני רוצה שהמשק ישא בהוצאות", הסביר להוריו, אשר גם להם דאג מאד ותמך בהם בפרנסתם. חיכה בקוצר רוח לצו הקריאה להתייצב לדגל וכשזה לא נתקבל מיהר לגדודו. בשעה שישב בקרב חבריו בכוננות, גילה להם את מסירותו ודאגתו לכל צרכיהם. ביום כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), הוא היום השני לקרבות, נפצע פצעי מוות בקרב על שחרור ירושלים בשכונה האמריקאית; אותה שעה הגן בגופו על אחד הפצועים בפני רסיסי הפגזים. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים. על גילוי אומץ לבו, על רוח התנדבותו ועל דביקותו במטרה בחבשו את חבריו הפצועים צויין שלמה לשבח מטעם הרמטכ"ל. בספר "מאריות גברו" של מפקדת הצנחנים הוקדש לו עמוד מיוחד בו. הובאה הביוגרפיה שלו ותיאור הקרב האחרון. כן הוצאה חוברת לזכרו הנושאת את שמו.

בתחקיר שנערך ב 2017 הודגש כי צל"ש הרמטכ"ל הומר לעיטור העוז.