בנם של רחל וצבי. נולד ביום ב' בכסלו תשי"א (11.11.1950) בחיפה. אח צעיר למתיה.

יצחק (איציק) גדל בשכונת בת גלים בחיפה. התחנך בבית הספר היסודי "עלייה" והמשיך את לימודיו בבסמ"ת, בית ספר מקצועי תיכוני להנדסאים וטכנאים ליד הטכניון. היה תלמיד מצטיין במגמת אלקטרוניקה וחניך תנועת הנוער העובד והלומד בשכונת מגוריו.

ב-1968 התגייס לצה״ל. התכוון לשרת בחיל הים, אך נתוניו הגבוהים הובילו אותו למיונים לקורס טיס, שאליו התקבל. ב-1970 סיים את הקורס במגמת נווטי קרב. הוצב כנווט פנטום בטייסת 201, המכונה טייסת "האחת", הבכירה בטייסות באותה תקופה.

כשמלאו לו עשרים ואחת נישא לאילנה, שאותה הכיר בתנועת הנוער. באותה תקופה עסק בהדרכה בבית הספר לטיסה של חיל האוויר בחצרים שבנגב.

ב-7 באוקטובר 1973, יומה השני של מלחמת יום הכיפורים, נמנה עם צוותי האוויר שתקפו את מערך טילי קרקע-אוויר הסורי ברמת הגולן. בתקיפה נפגעו תשעה מטוסים ישראליים.

המטוס שבו טס יצחק נפגע מאש נ"מ, החל לבעור ונכנס לסחרור. הוא והטייס נטשו את המטוס בגובה נמוך, אך טייס אחר ראה את הפיצוץ ודיווח שנהרגו.

אילנה סיפרה: "בלילה של היום השני נשמעה דפיקה בדלת. נכנסנו לשבעה. אני שוקעת בערפל סמיך ואני לא יודעת מה עושים עם כל העצב". כעבור שבועות אחדים, בשידור על המלחמה בסוריה בטלוויזיה האוסטרלית, נראה בחטף מטוס פנטום ישראלי ולידו מצנח. אילנה וכל מקורביו נעו אז בין ייאוש לתקווה.

בדצמבר הופיע יצחק בתמונה על שער עיתון צרפתי, לבוש במדי הצבא הסורי. התברר שנפל בשבי הסורי עם שמונה אנשי צוות אוויר, בהם גם הטייס שאיתו יצא למשימה.

תחילה הוחזק כל אחד מהשבויים בבידוד בכלא אל-מאזה ליד דמשק. רק בשלושת החודשים האחרונים לשבי רוכזו הקצינים הישראלים שנשבו בחדר אחד, עד לחזרתם לארץ.

התקופה הראשונה בשבי הייתה הקשה יותר, פיזית ופסיכולוגית, סיפר בכתבה בביטאון חיל האוויר (גיליון 133, יוני 2000): "לבד, בתא קטן, בלי אף אחד לדבר איתו, בלי שירותים וכמעט בלי בגדים, בקור עז. גם אוכל היה רק בכמות מזערית". עם הזמן פיתחו ביניהם השבויים שיטת תקשורת שהתבססה על נקישות בדופן התא. במשך חמישה חודשים סיפרו זה לזה על עצמם, תהו מה הסורים מתכננים לגביהם, ואפילו החליפו בדיחות.

כארבעה חודשים אחרי הפסקת האש, במרץ 1974, הוצאו הקצינים השבויים מתאיהם המבודדים ורוכזו בחדר אחד. בתחילה הבחינו שיכולת הדיבור שלהם נפגעה, והמשפטים שהוציאו מפיהם אינם ברורים. כולם ירדו מאוד במשקל וקשה היה לזהותם. מאוחר יותר ארגנו לעצמם חיים מסודרים, שכללו משחקים והתעמלות. באפריל הגיעו נציגי הצלב האדום לביקור וסיפרו ליצחק שנולד לו בן בכור בפברואר.

ביוני 1974 נחת בלוד מטוס לבן נושא סמל האו"ם. השבויים יצאו ממנו בזה אחר זה ונפגשו עם משפחותיהם אחרי שמונה חודשים בשבי. אז ראה לראשונה את בנו, דרור, בן ארבעה חודשים.

מייד לאחר השחרור חזר לטייסת. אילנה מעידה כי היה אדם חזק מאוד, נחוש, שאפתן וחדור תחושת שליחות, ציונות. לרגע לא פקפק בשאיפתו להמשיך בשירות הצבאי, למרות חוויית השבי המורכבת.

אחרי שנה בטייסת עבר להדריך בבית הספר לטיסה של חיל האוויר. בהמשך שובץ במערך התובלה והוצב כנווט הרקולס בטייסת "הציפור הצהובה". גילה במערך התובלה עולם מרתק עם משימות מיוחדות: טיסות לילה בגובה נמוך, הצנחות. גר עם משפחתו בחצור.

כעבור שנתיים בטייסת ההרקולס עבר לטייסת הבינלאומית של חיל האוויר ושירת במטוסי בואינג 707 כמפקד גף נווטים. במסגרת תפקידו השתתף בטיסות השלום של מנחם בגין למצרים, בטיסות לשיחות באוסלו, בסיוע אחרי רעידות אדמה ברחבי העולם, בהעלאת יהודי אתיופיה וכמובן בטיסות של מדינאים לחו"ל, בין השאר ליעדים סודיים.

לאילנה ויצחק נולדו עוד שלושה ילדים אחרי דרור - דן, דפי (דפנה) והבן הצעיר, רוני. היה אבא נהדר, והמשפחה הייתה עבורו מעל הכול. מסור למשפחתו, השקיע רבות בחינוך ילדיו.

בשנת 1991 השתחרר משירות קבע בצה"ל בדרגת סגן-אלוף. החל לייצר עם אילנה בובות ותפאורות לתערוכות ולהפקות, ובהמשך התמקדו ביצירת בובות לתוכניות טלוויזיה ולפרסומות. גולת הכותרת של עבודתם הייתה פיסול הבובות לתוכנית הטלוויזיה "החרצופים", סאטירה פוליטית ששודרה בערוץ 2. לדברי אילנה, הוא ניחן בכישרון אומנותי גדול.

בשנת 2000, בהיותו בן חמישים, פרש מהטייסת הבינלאומית. שלושים שנות טיסה באו אל סיומן. באותו זמן נהפך לסבא בפעם הראשונה.

אילנה התמחתה אז בציור בחול, ויצחק היה מעורב ביצירתה ומלווה אותה במופעיה ברחבי העולם. היא מעידה על הקשר הקרוב ביניהם: "כשהוא השתחרר מהצבא היינו עשרים וארבע שעות ביחד. הייתי מתגעגעת אליו אם הלך לחדר. זו באמת הייתה סימביוזה מטורפת". הוא תמיד ישב בקהל במופעיה, וצילם את כולם. "הוא היה נורא מאושר אז", היא אומרת.

יום אחד לקה בשיעול ונשלח לצילום ריאות. נקבע כי חלה בסרטן הריאות עקב שאיפת אסבסט בתא הקטן שבו נכלא בסוריה. סיפרה אילנה: "אני נאבקתי על חייו. מה, זה קטן עליי, אני אצליח. המחשבה שאני הולכת להיכשל חלחלה לגופי בצריבה נוראית. וככה זה היה, ולאט לאט, מול העיניים שלי".

יצחק יהב ברגמן נפטר ביום כ"ד באב תשע"ג (30.7.2013). בן שישים ושלוש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר סבא – פרדס החיים. הותיר אישה, ארבעה ילדים, נכדים, אם ואחות.

על המצבה כתבו בני המשפחה: "אהוב שלנו, בתוך החלל העצום שנפער בליבנו, אולי עוד נמצא נחמה בכל מה שהשארת לנו מעצמך: התבונה, הנתינה, הענווה, אומץ הלב, אהבת הארץ וחדוות היצירה".

שלוש שנים לאחר פטירתו כתבה אילנה: "... אתה חסר לי בכול. באהבתך הגדולה, בחום ליבך. ואני רואה את פניך בשקיעה ובכל ענן ובכל שיר. מזדחל לו הגעגוע לעומק הלב, צורב וקורע. בכל דילמה אתה חסר לי, בחוכמתך, בהיגיון הבריא שלך ... וכל שנה מתעצמת בי התודעה וההבנה ביתר שאת כמה גבורה הייתה בך. כל חייך. צעד צעד נהגת באומץ לב. בהתמודדות האצילה במחלה הקשה ובסופה, כשאזל האוויר מריאותיך, הבטת בפניי ואמרת בחיוך אפוף כאב את המילים האחרונות, 'אילנה, אני מאושר'. וידעתי שעשית את זה למעני, כי רצית לעודד אותי ולרַצות אותי, כי זה באמת כל מה שרציתי לשמוע כל חיי".