בנם-יחידם של מרים ואברהם, נולד בשנת תרפ"ט (1929) בפולין. בן שלוש היה כשעלה עם משפחתו לארץ-ישראל. המשפחה הצעירה קבעה את מקום מגוריה בשכונת התקווה התל-אביבית, בה עברו עליו נעוריו ובה היה בין המתגייסים לשורות ה"הגנה". כאשר פרצה מלחמת-העצמאות התגייס יהודה ושירת בחטיבת "גבעתי". כבן יחיד, יהודה לא היה אמור, על פי החוק, לשרת בתפקיד קרבי אלא ביחידה עורפית. אולם שחרורו התעכב והתארך ובינתיים הוא נשלח עם יחידתו הלוחמת - גדוד של חטיבת "גבעתי" - להשתתף בקרבות מבצע "מוות לפולש". מבצע זה, שנערך בליל 17-18 ביולי ערב ההפוגה השנייה, נועד לפרוץ דרך לנגב. כוחותינו תקפו יעדים שונים בגיזרה, ועל פלוגתו הוטל לתקוף את משלט 113. הפלוגה הגיעה לגדרות המשלט, אך נתקלה באש חזקה מהאויב שבמשלט זה וממשלט נוסף שמדרום לו. לנוכח האש הכבדה והנפגעים נאלצה הפלוגה לסגת כשהיא נושאת את נפגעיה למחנה ג'וליס. החלל היחידי שלא ניתן היה להוציאו מן השטח היה יהודה, שנפל ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) ומקום קבורתו לא נודע עד היום. הוריו, שהבשורה היתה קשה מדי עבורם, לא האמינו שבנם-יחידם לא ישוב ובמשך שנים האמינו כי נפל בשבי והוא עתיד להופיע באחד הימים.

ביום ז' באדר תשי"ח (27.2.1958) הוקמה מצבה לזכרו בחלקת הנעדרים בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

כעבור שנים רבות תרמו הוריו ספר תורה לזכרו לבית-הכנסת בנווה צה"ל.

החלל הינו מקל''ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.