בן מינה ודניאל. נולד ביום א' באדר תרצ"ט (20.2.1939) בירושלים. אח לחמישה – אורה, אהובה, עוזי, דודו וצביה.

מישאל גדל והתחנך בשכונה חרדית בירושלים בתקופת המנדט הבריטי. בילדותו חש בשינויי האווירה שהושפעו מרוח המפקדים והחיילים הבריטים ששלטו באזור וסיירו בשכונה. ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) התרגש עם קרוביו באירועי השמחה שליוו את יום הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

לקראת תום לימודיו בבית הספר היסודי פרש מהלימודים כדי לסייע בפרנסת משפחתו.

מנעוריו החל לעצב תכשיטים ולמכור אותם, הודות לכישרון וליצירתיות שלו.

כשבגר התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. באוקטובר–נובמבר 1956 השתתף במלחמת סיני ("מבצע קדש"). בהמשך השירות נפצע בידו מקליע רובה, אחרי שטופל התאושש, והמשיך בשירות מלא עד לשחרורו בדרגת סמל ראשון.

לאחר השחרור מצה"ל עבד במשך תקופה קצרה במפעל המזון "מגדנית הדר" בירושלים, ושם הכיר את נעמי. השניים היו לבני זוג וכעבור כמה חודשים נישאו. את ביתם קבעו בירושלים.

בשנת 1960 התגייס למשמר הכנסת, וכעבור חמש שנים פתח חנות תכשיטים ומזכרות במלון "גני יהודה" ששכן סמוך לגבול ירדן–ישראל (שעבר אז בירושלים). בשנים אלה נולדו לו שתי בנות – מלכה ואורלי.

בחודש מאי 1967, כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים, גויס לשירות מילואים בחטיבת "ירושלים". עם פרוץ המלחמה נקראה יחידתו לסייע בקרבות בירושלים, במהלכם הגיעו הכוחות לעיר העתיקה ולכותל המערבי.

ב-6.6.1967, היום השני למלחמה, כשיחידתו עשתה את דרכה בשיירה לכיוון חברון, הבחינו החיילים בעשן המיתמר ממטוס "פוגה" ישראלי בתוך שדה מוקשים, סמוך למנזר "מאר אליאס". מישאל וחייל נוסף קיוו לחלץ את הטייס מהמטוס הבוער. לאחר הליכה קשה וזהירה בשדה הטרשים הממוקש הגיעו אל המטוס ואל הטייס, שנמצא ללא רוח חיים. בספר שנכתב לזכרו של הטייס, סגן דן גבעון, כתב מישאל: "קפצתי מהג'יפ, התפרצתי מתחת לגדר התיל. הגעתי עד לשרידי המטוס, ראיתי את גופתו של דני במצב אשר איני מסוגל עדיין לתאר זאת. התפרצתי בבכי, גרוני נחנק". בדרכם חזרה אל הג'יפ, עת נשאו על כתפיהם אלונקה עם גופת הטייס, עלו על מוקש ונפצעו.

הפיצוץ גרם לקטיעת רגלו של מישאל, והוא הובהל לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים. לאחר שנותח הועבר לבית החולים "הדסה עין כרם" לניתוח נוסף ולהמשך טיפול. אחרי שהתאושש מפציעתו התבשר שפגז ירדני פגע פגיעה ישירה בביתו בעת שרעייתו ושתי בנותיו הקטנות שהו בו – אך הן לא נפגעו, וכן נודע לו כי חנותו נפגעה ונבזזה. את השיקום הממושך עבר בבית החולים "תל השומר".

למרות מצבו הרפואי הקשה והבשורות הקשות על הבית ועל העסק הצליח, עם רעייתו, לאסוף את השברים ולבנות את חייו מחדש. הוא שיקם את העסק שניזוק, והמשפחה התרחבה – נולדו הבת השלישית סיגל והבן דני, שנקרא על שם הטייס שמישאל חילץ.

היה אב אוהב ומסור, לילדיו הנחיל ערכים שהיו נר לרגליו – אהבת החיים, אהבת הארץ ואהבת האדם. הקשר עם הוריו היה קרוב, וכל חייו הבוגרים סעד אותם במסירות.

נתינה ומוסריות אפיינו את מישאל. כאדם פיקח ובעל שאר רוח בלט בהיותו איש עסקים מוצלח וממולח. בין היתר יזם שיתופי פעולה פוריים גם עם עסקים בעולם.

במרוצת השנים ביקר נכי צה"ל, עודד אותם ונתן להם דוגמה אישית, ובמלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 רצה להמשיך לתרום את חלקו, והתנדב באגף נפגעים.

בדצמבר 1983 חלה במחלה קשה בעקבות פציעתו, והיא הכריעה אותו.

מישאל יצחקוב נפטר ביום ב' בניסן תשמ"ד (4.4.1984). בן ארבעים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים. הותיר אישה, שלוש בנות ובן, הורים וחמישה אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "נכה צה"ל מתשכ"ז, נפטר ביסורים קשים ומרים".

בני המשפחה כתבו: "מישאל היה אדם כריזמטי, מלא אהבה ונתינה, בעל ערכים ומוסר לכל הסובבים אותו. אצילות נפשו ואומץ ליבו מאירים את דרכנו לנצח".

מישאל מונצח בבית יד לבנים בירושלים. כן הוא מונצח כאחד מהנופלים בני קהילת אנוסי משהד שבאירן, משם הגיעו הוריו.