בנם של מרסל ועזרא. נולד ביום ו' בטבת תשי"ג (24.12.1952) בבגדד שבעירק. בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים, ולו חמש אחיות ואח אחד.

גדל בעירק, התחנך בבית ספר יהודי.

כשנה אחרי שאב המשפחה, עזרא, נהרג בתאונת דרכים בבגדד בשנת 1961 המשפחה עלתה לישראל והתיישבה ברמת גן. אלברט החל ללמוד בכיתה ד' בבית הספר היסודי "החשמונאים" בעיר, משסיים את לימודי היסוד המשיך לבית הספר התיכון "דביר".

מנעוריו נמשך לספורט, עסק באופן אינטנסיבי בכמה תחומים: התאמן בג'ודו, במכשירי כושר, והשתתף בצעדות ארוכות בכל חלקי הארץ. הייתה לו משמעת של ברזל, שאף ללמוד ולעסוק בספורט בעתיד.

המשפחה הייתה מאד מגובשת אחרי מות האב. אלברט היה אמנם הילד הקטן במשפחה, אך נסיבות חייו ואופיו גרמו לו להתבגר בגיל צעיר ביותר. הוא מאוד אהב ודאג לכל אחד מאחיו ואחיותיו, כן נוצר קשר מיוחד בינו לאימו: הרגיש אחראי לה, והיא ראתה בו משענת.

ב-10.5.1971 התגייס לצה"ל. שירת כלוחם בחטיבת גולני, גדוד 51. בהמשך שירותו סיים בהצלחה קורס חובשים של חיל הרפואה והיה לחובש פלוגתי. בלט ביכולתו, וחבריו בצבא כינו אותו - "הדוקטור".

צניעות, רצינות, משמעת ברזל, יכולת הקשבה, מחויבות, חוש צדק מפותח ונאמנות למשפחה - תכונות אלו אפיינו אותו מהבית ובאו לביטוי במהלך שירותו. "על תכונות אלו שמענו מחבריו בתקופות חייו השונות, ובמיוחד בתקופת השירות הצבאי", סיפרה אחותו.

ביום הכיפורים תשל"ד, 6.10.1973, פרצה מלחמה בין ישראל לסוריה ולמצרים ובאותו יום הסורים כבשו את מוצב החרמון הישראלי. ב-8-9.10.1973 ניסו יחידות גולני לכבוש את המקום חזרה, אך כשלו. בקרב נפלו עשרים וחמישה חיילים, בהם אלברט. הוא עסק עד לרגע נפילתו בטיפול בפצועים רבים על הר החרמון. מפקדו ציין שנלחם באומץ, בגבורה, במסירות ובהקרבה.

סמל אלברט חורש נפל בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים, ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973). בן עשרים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו אם, חמש אחיות ואח.

החרמון נכבש על ידי לוחמי גולני לקראת סוף המלחמה, ב-22.10.1973.

אלברט מונצח באתר ההנצחה והמורשת של חטיבת גולני, באנדרטה לזכר לוחמי גולני שנפלו בחרמון במלחמת יום הכיפורים, ובאתר ההנצחה לחללי חיל הרפואה.

הוא מונצח גם בעירו רמת גן: בבית יד לבנים העירוני, ביד זיכרון וגבורה לבני גוש דן שנפלו במערכות ישראל אשר הוקמה בבסיס הצבאי תל השומר, ובפינת הזיכרון לנופלים בבית הספר היסודי "החשמונאים" שבו למד.

בשנת 2014 פעלה משפחתו של אלברט להנצחתו בפרויקט "משפחות עורכות זיכרון", המיועד לאפשר למשפחות שכולות להנציח את יקיריהן בסרט הנצחה. פרויקט זה בוצע בשיתוף עם שני גורמים: יד לבנים סניף רמת השרון ו"מגוונים" - מרכזים רב-תחומיים, רמת השרון, המרכז לתקשורת קהילתית. פריאל, האחות הגדולה, היא זו שיזמה את המהלך: "חייו הקצרים של אחי, רק עשרים שנה, השאירו חותם עמוק וחלל ענק בחיינו... חששתי שאני כמעט מאבדת את הזיכרון של אחי, בד בבד עם תחושת ההחמצה שחבל שבני המשפחה שלא זכו להכיר אותו, לא יכולים להכיר אותו אפילו במעט".

במסגרת פרויקט ההנצחה צולם סרט משפחתי המתעד את כל תחנות חייו של אלברט. בסרט, שניתן לצפות בו באתר יוטיוב, מספרת פריאל על חוויות הילדות שהוא חווה עם אחיו ואחיותיו בעירק ועל הקשר המיוחד שנרקם בינו לבין אימו ואחיו. בביקור בבית הספר שבו למד מתארים אותו חבריו לספסל הלימודים, וחבריו ליחידה בחטיבת גולני מספרים על הלוחם שהכירו.

במסגרת הפרויקט הולחן שיר נושא לסרט שמילותיו לקוחות מאחד המכתבים שכתב אלברט למשפחתו: "היום אני בן עשרים ועוד לא עשיתי כלום / אני מרגיש שעוד לא עשיתי כלום... / היה קצת קשה לחזור מהבית ל'אי שם'... / זאת זכות להיות כאן בעיקר / אל תדאגו לי לא חסר לי שום דבר..." את השיר הלחינו גליה בן סדון ויואב ארבל, תלמידי בית הספר למוזיקה "רימון". ניתן לקרוא את מילות השיר ולהאזין לו במלואו באתר יוטיוב.