השתקפות יום הזיכרון באמצעי התקשורת
מר עופר שלח, עיתונאי ואיש תקשורת
השימוש במונח תקשורת מניח שכביכול קיים גוף מונוליטי שצבעו אחד, החלטותיו אחידות וכוונותיו אחידות. הדבר היה נכון בעבר אולם בוודאי שאינו כך בשנים האחרונות, ואין סיכוי שהמצב ישתנה בשנים הקרובות. בעשר השנים שחלפו גדל הנפח הכולל של אמצעי התקשורת במידה אדירה, אולם מי שסבור שכבר היום אנו מוצפים בתקשורת רבה מדי צפויה לו אכזבה, שכן זהו אפס קצהו של מה שעוד יתרגש עלינו וכבר בעתיד הקרוב.
התקשורת היתה לחוד החנית של הפעילות הכלכלית בעולם. החברות הגדולות עוסקות כיום בצורה כזו או אחרת בתקשורת, והתוכן התקשורתי היה לפיתיון שבאמצעותו מנסות אותן חברות לקשור אליהן את צרכני התקשורת. התקשורת מופיעה בכל מקום בצורות שונות וברמות שונות של עריכה, פיקוח וכוונה, ואפשר לראות לא פעם כיצד מידע אמין ולא-אמין, שכוונתו עיתונאית ושאינה כזו, זורם אל הציבור הנדרש להיות צרכן תקשורת מתוחכם יותר מאי פעם.
הפלורליזם התקשורתי חולל בעשור האחרון שינוי גדול באמצעי תקשורת ממוסדים, כגון הטלוויזיה והעיתונות, וגרם לכך שאלו יראו עצמם כמוצר צריכה לכל דבר. לאמצעי התקשורת של ימינו אין אפילו מראית-עין של גוף מחנך, של מי שמעביר אתוס כלשהו. המילים חינוך ואתוס עצמן שנויות היום במחלוקת. דובר פה בהתפוררות המירקם החברתי, בהתערערות הסולידריות החברתית במדינת ישראל. ואכן, שוב איננו מדברים על עצמנו במושגים של אנחנו, ובמקומם אנו מדברים במונחים של אני, אני בודד ויחודי בתוך הפסיפס החברתי של המדינה, הבנוי ממספר רב של אבנים קטנות שכל אחת מהן צבועה בצבע משלה. וכיוון שאלה פני הדברים אי אפשר להעביר לכולן מסר אחד, ולא יהיה נכון לנסות לצבוע את האבנים הללו בצבע אחיד.
אותה תקשורת המכירה בעצמה כמוצר צריכה, ככיכר לחם או קופסת גבינה על מדפי המרכול, מודעת לכך שהציבור יבחר בה על פי טיבה, על פי אחוז השומן שבה ועל פי איכות שיווקה. משום כך עליה לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר של כל אבני הפסיפס השונות הללו. בדיונים השונים בהם השתתפתי בערוצי טלוויזיה, במערכות העיתונים, בתחנות רדיו ובסוגי מידיה אחרים, לא נסב הדיון מעולם על מהות המסר אלא על מאפייני המוצר אותו אנשים מעונינים לצרוך, וקיים הבדל גדול בין השניים. לא התקשורת היא המעבירה את המסר לצרכנים, אלא הצרכנים הם הקובעים בסופו של דבר באלו נושאים תעסוק התקשורת.
מסיבה זו הטיפול בנושא השכול בעייתי כל כך, כיוון שהשכול במהותו הוא דבר קבוע ובלתי משתנה. אין בו שיא ואין בו שפל. השכול אמנם מכה באדם הפרטי ברגע אחד שלאחריו הכל משתנה, אבל מאותו רגע של שינוי נעלמת הדראמה מן השכול. ללא ספק יש בו יסוד איום וקשה לעיכול, אבל הוא חף מדראמה במובן התקשורתי שלה. אין בו אירוע שלא היה אתמול ולא יהיה מחר, כזה שאפשר לתפוס את נקודת הדראמה שלו ולהעבירה באמצעים העומדים לרשות התקשורת לקהל הצופים. אדגיש כי זו איננה הערה ערכית אלא הבחנה מציאותית ממנה נוכל להבין מדוע יש לתקשורת בימינו בעיה להתמודד עם המהות הקבועה וכבדת המשקל של השכול.
אל לנו לשכוח כי התקשורת ממילא עסוקה כל ימות השנה בסוגים שונים של אומללות. מי שצופה בתכניות אירוח שונות ודאי יודע למה כוונתי. יש תכניות שכל מטרתן היא טיפול במצוקה אנושית כזו או אחרת, מצוקה שמעצם טבעה יש בה יסוד דרמטי. אדם נטול אמצעים, למשל, הזקוק להשתלת כליה, פותח את ביתו לאיש הטלוויזיה המופיע אצלו ומייצר דראמה לקהל הצופים בכך שהוא פותר את בעייתו או פונה לאחרים שיעזרו בפתרונה.
הנקודה המרכזית בסוג כזה של תקשורת היא הנכונות להיחשף. לאה רבין, אלמנתו של ראש הממשלה המנוח, התראיינה לתקשורת בעיצומם של ימי השבעה. אפשר לראות במעשה זה נקודת ציון לתהליך שבו מגיעים המיקרופונים לשטח אף שהאירוע המדובר עדיין לא הסתיים, והמידע העדכני והדרמטי ביותר מגיע אל הציבור. מה שמפתיע במיוחד, בעיני, הוא נכונות המשפחות להיחשף. כאילו הרגישו הנוגעים בדבר חובה אישית כלפי יקירם להציג את כאבם ברבים. והשאלה היא מדוע, מדוע זה קורה? ובכן, אין זה סוד שאמצעי התקשורת תרים ללא הרף אחר דראמה, אחר החוליה החלשה, ותמיד יהיה מישהו שידבר, שיהיה מוכן להניח לתקשורת לפלוש לחדרי-חדריו ולהמטיר עליו שאלות כמעט ברגע בו מכה הבשורה המרה.
תופעה זו יוצרת רף גבוה ביותר לדראמה היומיומית המתרחשת סביבנו, לא רק במקרים של שכול צבאי, או שכול מכל סוג אחר, אלא בכל הקשור לאומללות האנושית על כל גווניה. שכן אמרנו, לא בלבד שזו תכליתן של הרבה מאד תכניות, ועניינם של חלק גדול מאד מאמצעי התקשורת, אלא שבמקביל קיימת גם הנכונות הגדולה להיחשף. וכאשר פעם בשנה מגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום שבמהותו אינו מכוון לציין אבל פרטי וכל כולו אמור להיות מחווה של כבוד מצד מדינת ישראל לעשרים אלף הנופלים על הגנת המדינה, והיום המיוחד הזה מופיע בתוך הקשר תרבותי של מדינה שאיבדה זה מכבר את האתוס הלאומי שלה, במדינה הרגילה לרמות גבוהות של ריגוש פרטי, של חשיפה פרטית, הרי שבאופן טבעי יטו אמצעי התקשורת לעסוק גם ביום הזה באבל הפרטי - שהרי לכל איש יש שם... והעיסוק בנושא הזה כנושא לאומי הופך קשה משנה לשנה.
התקשורת, כפועל יוצא, חשה חוסר-אונים רב מול יום הזיכרון. היא אינה מסוגלת לטפל בו באמצעים המקובלים עליה, והתחושה הרווחת היא שהעיסוק בנושאים הגדולים פשוט אינו מעניין את קהל הצרכנים. לכאורה, לא יהיה יום הזיכרון המועד המתאים להקשות בסוגיות בדבר הצדקת הקורבנות, הצורך בקורבן המתמשך, השפעותיו של מצב המלחמה שאנחנו שרויים בו למעלה מחמישים שנה, השפעותיו על החברה, על חיי היומיום, על אלה שהשכול הכה בהם ועל אלה שהשכול חסך מהם את שבטו לפי שעה. יש היסוס גדול לעסוק בשאלות הללו לא משום שאינן חשובות, אלא מפאת החשש שהן פשוט אינן מעניינות. ומכיוון שהתקשורת רואה את עצמה כמוצר צריכה עליה לבחור בין מה שחשוב לבין מה שמענין, ובצר לה היא פונה לפתרון היחיד שהיא מכירה, אל הסיפור האישי.
מצד אחר יצר הפלורליזם התקשורתי צורות מגוונות של כיסוי תקשורתי ליום הזיכרון, ביטויים, שאני כאזרח, נמשך אליהם יותר ויותר. אני מוצא את עצמי, למשל, בערב יום הזיכרון בוהה שעות רבות ברשימת שמות הנופלים המופיעה בערוץ 33. לכאורה זו התקשורת הכי אנטי-תקשורתית שניתן להעלות על הדעת. לא מספרים פה סיפור, אין פה דראמה. בסך הכל מסה ארוכה של שמות. אבל אולי המסה הזו היא שמושכת אותי לצפות בה.
בנוסף לכך מקרינים בשנים האחרונות בערוץ 8 סרטים ביתיים שעשו קרובי הנופלים על יקיריהם, או סרטים שהוסרטו על ידי הנופלים עצמם. נראה שדווקא החיספוס, חוסר האמצעיות והיעדר המקצוענות העיתונאית של הסרטים הללו, הם המצליחים לעורר בי עניין כה רב. שהרי אין פה מישהו שמנסה למכור איזה סיפור עיתונאי, אלא אנשים כמות שהם באמת. החיוניות העצומה שיש בסרטים האלו היא הגורמת לי, כצרכן תקשורת, לברוח מהניסיונות הכושלים של התקשורת המהוקצעת לבטא את השכול והאובדן באופן מלוטש יותר.
לא פעם היה עלי לראיין אנשים שכולים, ובכל פעם מצאתי שאני עושה את המלאכה הזו כמי שקפאו שד. כאבם של המרואיינים כה עמוק, עד שאם תזדהה עימם פשוט לא תהיה מסוגל לשאול ולו שאלה אחת. ואם אינך חש הזדהות אתם, הרי שאינך ראוי להיקרא אדם. אחד הדברים שהטרידו אותי במיוחד במהלך השיחה עימם היה ההצצה שלי, החדירה האלימה שלי לחייהם הפרטיים. אף שהדבר נעשה בהסכמתם המלאה, שהרי הם אלו שבאו להתראיין אצלי באולפן, לא הרפתה ממני התחושה הקשה שלא רק שאיני עוזר לאנשים האלה, אלא שבמובן מסוים אני גם מנצל אותם.
בסוף הראיון, אחרי שפסק טרטור המצלמות, שאלתי כל אחד מהם מדוע בעצם באו. כולם כאחד אמרו לי דבר שבעיני הוא משמעותי ביותר, והוא נוגע במישרין בנושא שלנו. אותם מרואיינים הודו ואמרו שהראיון אינו עוזר, אינו מקל, אינו מסייע לכאב ואינו מסייע להם לעבור אותו, אבל הוא כן מעניק תחושה שלא רק הם אלא גם אחרים זוכרים. זה הכל. ויתכן מאד שבסופו של דבר זה מה שהתקשורת אמורה לעשות ביום הזה. פשוט לעסוק ולעסוק ולעסוק בשכול, כדי ליצור תחושת זיכרון שתהיה ייחודית ליום הזה. שכן ביומיום זוכר אדם רק את האנשים שהוא קשור בהם אישית, ואילו ביום הזיכרון נחשף בפנינו כאבם של אנשים רבים, ואולי כל מה שנותר לנו לעשות הוא להקדיש את היום כולו לעיסוק בנושא החשוב הזה, רק כדי לתת תחושה שזוכרים.