זיכרון, שכול וזמן
פרופ' עמיה ליבליך, האוניברסיטה העברית, ירושלים
קטע מתוך שיר שכתבה רחל מלמד איתן, אם שכולה ומשוררת, שנקרא "עוד כמעט אחד": "פתאום בא חייל וישב לידי בספסל / במכונית הציבורית / ואני קפאתי במקומי / ולא הבטתי לעברו / שלא אראה שוב שזה לא / אני נושמת את האוויר שסביבו...".
דבר ידוע הוא שכתיבה משחררת אותנו, במידה מסוימת לפחות, מהכאב הפנימי. הרבה עוסקים בכתיבה לאחר אסון, אם בחוברות זיכרון פרטיות ואם בדברים כלליים יותר שרואים אור ומגיעים, בסופו של דבר, לקהל הרחב. אנשים רבים מוצאים בכתיבה סוג של נחמה, ואני וידידי הפסיכולוגים לעיתים גם נציע לאבלים לכתוב, בין אם מכתבים לאדם שאיננו, בין אם זיכרונות על האדם שהיה, בין אם סיפורי חיים, ומישהו אולי יעז גם לקרוא לזה סובלימציה.
יש לנו, כך נדמה לי, תרבות של שכול וזיכרון יותר מאשר בכל ארץ אחרת - לפחות מאלו המוכרות לי בעולם המערבי - וכיוון שכל תרבות כוללת מטבעה שפה, יש לנו גם שפה מיוחדת של שיחה ושיח בנושא זה, כמו עצם המילה "נופל" שאין שום דרך לתרגם אותה לכל שפה אחרת. יש לנו את שפת הכיתוב על המצבות, יש טקסים של קבורה, של אזכרה, של ימי זיכרון, ויש יצירה תרבותית שלימה של כתיבה, דראמה, קולנוע ומחול על השכול והזיכרון.
מדוע אנחנו משופעים כל כד בתרבות הזו? בנקודה הזו ניתן להציע תיאוריות שונות. אפשר לומר שבעם היהודי רווח הערך של כל ישראל ערבים זה לזה, וקורבנה של נפש אחת שייך בעצם לאומה כולה. היהדות היא דת של חיים, ושלא כמו בתרבויות אחרות אצלנו המוות מוצג כאנטי-תיזה לחיים - לא כחלק ממעגל החיים עצמו.
אין לנו מושג מפותח של גלגול נשמות, או חגיגות שנתיות עליזות של תקשורת עם המתים, וגם מושגי תחיית המתים שלנו בהחלט לא מפותחים במורשת התרבותית. סיפור העקידה היהודי, אולי המיתוס החשוב בזיכרוננו הקולקטיבי, מסתיים אחרי הכל בכך שהבן, יצחק, ניצול ונותר בחיים, והאייל הוא זה שמובא כקורבן תחתיו.
הסבר אחר לתופעה קשור, כמובן, בהכרת האובדן המסיבי של העם היהודי בתקופת השואה, זו המחדדת עוד יותר את רגישותנו לכל אבדה נוספת. ולכל אלו יש להוסיף כי אנו חיים פה בחברה קטנה מאד, מרושתת מאד, וכמעט כל אחד מכיר מישהו מהנופלים, את המשפחה או מישהו מקרובי המשפחה או חבר ידידיה, כך שלכל אחד בביתו יש קשר וייצוג כלשהו לעובדה המצערת הזו. ועם זאת מתמיה לגלות שהעמדה כלפי מוות במלחמה או בפעולות איבה, או מותם של חיילים בכלל, שונה אצלנו כל כך מהעמדה המקובלת כלפי ההרג בדרכים, למשל, או סוגי מוות אחרים שאנו מקבלים כמעט בשוויון נפש. התשובה לכך היא שמותם של חיילים בקרב, כמלחמה, נחשב כקורבנה של החברה כולה, שנופל, אולי די במקרה, על גופו של אחד מצעירי הבנים, ועל משפחתו שתישא יותר מכל בתוצאות האובדן. החייל שנפל לחם למעני, הוא מייצג אותי ואולי גם הציל אותי במותו. מוות שכזה קשור, לפיכך, בקיומו של כל אחד מאתנו, בגורלנו המשותף, ועל כן הוא גם איננו רק בגדר "מוות פרטי".
עמדתי בנושא זה כפסיכולוגית היא שלכל יחיד, לכל משפחה, יש דרך ועולם משלה לחוות ולעבור את האסון הנורא הזה, ואני מסרבת במודע למיין דרכים כאלו ואחרות ולהגיד איזו מהן "בריאה" ואיזו "פתולוגית", איזו טבעית ומתבקשת ואיזו לקויה. ולעצם העניין, כשקורה מקרה מוות במשפחה ואנו מתבוננים בתופעה לאורך זמן, נראה לי כי יש לבחון זאת, ראשית, ברמה של הפרט. וכאן הייתי רוצה לדבר על תהליכים המתרחשים בשלושה רבדים הקשורים זה בזה: הרובד הרגשי, הרובד הקוגניטיבי או ההכרתי והרובד ההתנהגותי.
הכאב, הצער, הבכי שעוברים ברגשותיהם של הנוגעים בדבר, הם דרך הביטוי הרגשי לשכול. מתוך היכרות שלי ומקריאה בספרות אני נוטה לראות הבדלים גדולים בין אדם לאדם, בתוך משפחה ובין משפחות, בצורת הביטוי הרגשית. רוב האנשים חווים תחושות עצומות של כאב וצער מיד בהיוודע האסון, עד כדי כך שכל ההיבטים האחרים בחיים מתגמדים ונעלמים לעומתו. אחר כך ובהדרגה הופך הכאב חלק מן החיים - רוצה לומר שיסודות אחרים של המציאות תופסים אט אט מקום בתשבץ האישי הזה, בעיקר בחיי המשפחה, כמו למשל ביכולת ההורים לתפקד כהורים ביחס לילדיהם האחרים, או בחיי העבודה ובעצם היכולת להתמסר לעבודה, או בחיי החברה, בכניסה מחדש למסגרות החברתיות. בכל אותם דברים נראה לנו כאילו חל תהליך של נורמליזציה, כאילו הכאב פוחת ומרכיבים שונים של חיי השגרה חוזרים למקומם.
ימים מיוחדים כמו יום הזיכרון, או אירועים אחרים שמזמנים אסוציאציה חזקה לאסון, רק מגלים לנו שהכאב פחת רק לכאורה, משום שיש לו יכולת להתפרץ מחדש בעוצמה אדירה, ולמחוק כמעט לגמרי את כל שנעשה במהלך השיקום. כך אנו מגלים גם את הצדק המסוים שבאמרה "הזמן מרפא", וגם עד כמה היא אינה מדויקת. ויש גם דפוסים פחות נפוצים בנושא הרגשי. יש שחווים את האובדן בעיקר כמצב של הלם, של ריקנות, גם כשהם כבר חוזרים לתפקד. אנשים כאלה לא יגלו את כאבם לעצמם או לזולתם, והם נפתחים רק בהדרגה במהלך השנים, ולפעמים גם בכלל לא, לחוויית הצער שבשכול. יש בהם כאלה שלעולם לא ישובו לתפקד כבעבר, וגם אם יעברו חוויה רגשית של היפתחות הם עדיין יחזרו בכל פעם לשלב האלם וההלם.
הרמה השנייה של האובדן האישי נוגעת לצד ההכרתי, הקוגניטיבי, ובעצם לנושא הזיכרון: מה זוכרים, איך זוכרים ומה קורה בתהליך הזיכרון עם השנים. מותו של אדם קוטע את חייו, ומה שנותר ממנו הם הזיכרונות, החפצים השייכים לו, דברים שכתב. כל אלו מקבלים כעת את משמעותם כשומרי-הזיכרון, מה שאנו מגדירים בשפתנו במילה החזקה "הנצחה", המבטאת בתוכה משאלה בלתי אפשרית למעשה, להפוך את בר-החלוף לנצחי. קיימים בפסיכולוגיה מספר מודלים של זיכרון שנוגעים לענייננו, ואזכיר רק שניים: לראשון ניתן לקרוא מודל ה"פריזר", המקפיא. דברים שהתרחשו לפי מודל זה נותרים טריים בזיכרון בדיוק כשהיו, כאילו התרחשו ממש בזה הרגע. יש אימהות שיכולות לתאר את תהליך הלידה של בניהן גם שלושים שנה מאוחר יותר ובפרטי פרטים. יש כאלו שיתארו באותה דייקנות את הרגע שבו בישרו להן על מותו של הבן. מודל אחר הוא מודל "העקבות", זה הקובע שכל חוויה משאירה חותם כזה או אחר בנפש, בדומה לעקבות נעלים בחול. ומטבע הדברים, ככל שעובר הזמן מיטשטשים העקבות והזיכרון מתעמעם. אנשים רבים מספרים לי שהם לא יכולים לזכור יותר את מראה פניו של המת, את מראה גופו השלם. מה שהם זוכרים הוא לעיתים צילום שיש להם באלבום, ולעיתים חלקים מסוימים של הגוף, כמו כפות הידיים - אבל אף פעם לא את המראה השלם.
מול שני המודלים המוכרים הללו רואה התפיסה העכשווית את הזיכרון כדבר פעיל בהרבה, כמעשה של יצירה מחדש. לפי התפיסה הזו אנו עוסקים כל הזמן בבנייה, בקונסטרוקציה וברה-קונסטרוקציה של החוויות שלנו, וסיפור הזיכרון של מה שאיננו הוא למעשה מאמץ ליצור המשכיות, לייצר משמעות בחיי כל אחד מאתנו, לפני הטראומה, במהלכה ולאחריה, או כדברי הסופר פול אוסטר: "זיכרון הוא החלל שבו דבר מתרחש בפעם השניה". מעבר הזמן, אם כן, גורם לנו לעיתים לגבש תמונה יותר ויותר משמעותית של הנופל ושל מקומו בחיינו, או בחיי החברה כולה. התמונה הזו היא הבנייה שלנו, כך אנחנו בוחרים לזכור אותו, וכיוון שהיא לא קשורה בקשר בלתי ניתן להפרדה מהאמת העובדתית וההיסטורית, היא עשויה להשתנות במהלך החיים, והיא אכן משתנה - אם לפי מצב הרוח, או לפי גיל ההורים, או לפי התקופה ומאפייניה. הזיכרון הוא, אם כן, סיפור, ובסיפור הזה יש תפקיד חשוב לא רק למה ולמי שהיה, אלא גם למספר, לזוכר, או במילים אחרות להורים, לאחים, לחבריו של הנופל ולמה שהם עושים עם זכרו.
ברעיון הזה, נדמה לי, טמונה מחשבה טיפולית חשובה מאד, והיא שבמקום להיאבק בשכחה, במקום לנסות להציל אודים עשנים של זיכרון, מוטב שנרשה לעצמנו ליצור את הסיפורים מתוך הבנה שבתהליך כזה איננו חוטאים בדבר גם אם הסיפור אינו מורכב כולו מעובדות שניתן להגן עליהן בפני בית דין, ומתוך הכרה ברורה שגם אם נשתדל מאד לדבוק בעובדות ממילא לא יעלה בידינו. במוקד הסיפור שאנחנו יוצרים נמצא גרעין המשמעות, או במקרה שלנו: משמעות המוות הנגזרת ממשמעות החיים ואיננה ניתנת להפרדה ממנה. כך, למשל, אם מדובר בנפילה על הגנת המולדת, או חלילה במוות מקרי ומיותר - כל אלה הם דברים העולים מתוך הסיפור, ויצירתו של זה יכולה להיות על הכתב, או להישמר בעל-פה - ככזה המסופר בתחום המשפחה בהזדמנויות מיוחדות, כסיפור ההגדה של פסח - או בתחום הפרטי שבין המספר-הזוכר לבין עצמו.
הרובד השלישי הוא זה של המוות כמעצב התנהגות הפרט והמשפחה. ניתן להגדיר פה שני מעגלי התנהגות: זו הקשורה באבל, בהנצחה, בימי הזיכרון. אם עולים לקבר בצורה קבועה, למשל, או אם מגננים סביב הקבר, או לוקחים חלק במפגשי משפחות של נופלים אחרים של היחידה וכיוצא בזה. המעגל האחר נוגע לחיים הלכאורה-נורמליים, חיי המשפחה, חיי החברה, חיי המקצוע, והשינויים החלים בהם כעקבות נפילת הבן, האח, בן-הזוג. כוונתי, למשל, להשפעה על התקשורת בין בני המשפחה, או לדרך שבה מציינת המשפחה חגים, אירועים ומועדים מאז האסון. נדמה לי, על סמך ניסיוני, שהרגלי התנהגות הקשורים לאובדן נוטים להתקבע, "לתפוס קביעות", כך שמאוחר יותר קשה מאד לשנותם. הרגלים אלה הם בהרבה מקרים צורת ההנצחה של משפחה, גם אם באופן בלתי מתוכנן או מודע, שבה בעצם נקבעות עובדות בשטח. אם יש משפחות שלא נוהגות לפקוד את הקבר, למשל, יהיה מאד נדיר ויוצא דופן אם יום אחד, אחרי שבע או שבע-עשרה שנים, הן ישובו לעשות זאת.
ואביא מספר דוגמאות מהיכרויות אישיות שלי: ישבתי לפני זמן מה בחדר ההמתנה של הרופאה שלי בירושלים, וממול יושבת מזכירתה הרפואית, אישה די מבוגרת שאני מכירה מזה זמן. פתאום נכנסה אשה עם זר פרחים גדול, חיבקה את המזכירה, הגישה לה את הפרחים, אמרה לה בחום גדול מזל טוב ויצאה. רגע אחר כך פנתה אלי המזכירה ושאלה אולי אני רוצה את הפרחים. אמרתי מה פתאום, הרי זו את שקיבלת אותם? ואז היא אמרה לי: "הפרחים הם בגלל שהיה לי עכשיו יום הולדת שבעים, אבל מאז שבני נפל אני לא חוגגת יותר ימי הולדת, לא לעצמי ולא לאף אחד מבני המשפחה, ואיש לא יבוא ויחגוג לי יום הולדת בניגוד לרצוני". מאוחר יותר סיפרה לי הרופאה כי בנה של מזכירתה נפל במלחמת ששת הימים, כלומר לפני כשלושים-ושלוש שנה.
ודוגמא אחרת באותו עניין: אחת מתלמידותיי סיפרה לי שמאז שאחיה נפל חדלה אמה לקיים ארוחות ערב שבת בבית. תחילה לא היו יותר נרות שבת ומפה לבנה, ואווירה חגיגית של ערב שבת, ואחר כך בהדרגה פסקו כליל גם ארוחות החג. וכך, מתוך הסכמה שבשתיקה, עושה לו כל אחד מבני המשפחה תכניות משלו לחגים. אחד נוסע לחו"ל, אחד הולך לחברים ואחד מחליט שיש לו בחינה והוא נשאר ללמוד בירושלים. הסטודנטית שלי שיתפה אותי בתחושת הבדידות והעצב שהיא חשה מאז בכל חג ומועד, הרבה מעבר לצער על האח שנפל. למעשה, היא אמרה, כל המשפחה התפוררה לנו. גם כאן מדובר, אם כן, בסוג של הרגל שנובע מהמוות, ובמשפחה הזו הוא נתהווה והתקבע מבלי שדובר על כך, מבלי שמישהו יקום ויצביע על המשמעויות מרחיקות הלכת עבור כולם, ובכך גם בעצם הפגיעה ביכולתם לנחם זה את זה בחוג המשפחה.
ודוגמא שלישית ואחרונה, המכילה בתוכה את כל שלושת הרבדים שהזכרתי: הרגשי, ההכרתי וההתנהגותי. כחלק מהכנותיי להרצאה הזו פניתי לידיד שלי, פרופסור באוניברסיטה בירושלים, ששכל בן בפעולה בשטחים, ושאלתי אם יסכים להיפגש ולשוחח על תחושותיו כאב שכול. להפתעתי, עוד לפני שהספקתי לסיים הוא כבר מיהר ואמר שישמח לדבר על הבן, כי ממילא יש לו כל כך מעט הזדמנויות לעשות זאת.
נפגשנו לשיחה בבית קפה בירושלים, ואני פתחתי ושאלתי איך הוא חש את האבדה, את האבל, כפונקציה של הזמן. ביקשתי לדעת אם משהו משתנה בכל הכרוך בכך עם השנים. תשובתו הייתה מיידית: "הכאב מתעמעם", הוא אמר, "אבל במובן הרגשי הוא לא הופך קל יותר. לדבריו ככל שהזיכרון נחלש ומתעמעם היא חש עוד יותר את האובדן, את מה שהוא קורא "הגדיעה" או ה"כריתה" של העץ החסון הזה שהיה הבן שלו, עץ המשפחה שהבן אמור היה להמשיך למענו. היום הוא תופס את הבן שנפל כמי שהיה המשכיותו שלו עצמו, כמי שנועד להגשים את כל "חלומותיו". "הוא היה כל מה שאני רציתי להיות ולא הייתי", הוא אומר עליו. ועם זאת הוא מודע לכך ששוב אין בכוחו לזכור את הבן ממש כמו שהיה - וזאת למרות שנהרג בתקופת האינתיפדה, כלומר לא לפני זמן רב כל כך. לדברי ידידי, ככל שיזקין ויזכור פחות, כך ילך הכאב ויגדל. "השכול האמיתי", הוא אמר, "נחווה כאשר אתה כבר לא לגמרי זוכר מה היה, ואיש כבר לא מדבר אתך על זה, ובכלל, ככל שמתרגלים, ככל שמקבלים אותך חזרה לחברה, למקצוע, לכל מה שהיית קודם, כך הכאב הפרטי על האבדה הולך ומתעצם".
בכל הנוגע לרובד ההתנהגותי, לפי המינוח שלי, סיפר לי ידידי שיש לו היום ארבעה ילדים בוגרים, ולא מעט נכדים, ולמרות זאת כמעט ולא מדברים על האח שנפל - פרט לעלייה המסורתית לקבר אחת לשנה וביום הזיכרון. ומדוע לא מדברים, שאלתי. תשובתו: "בכל פעם שאני מדבר עליו אני חש כמי שמעורר בכך קינאה אצל אחיו. כאילו הם אומרים לי, גם אם לא בגלוי, אתה אהבת אותו יותר מאשר את כולנו". ועם אשתך, שאלתי, אתה יכול לדבר עליו? "גם איתה אני לא מרגיש שותפות של ממש בצער שלי", הוא ענה, "והיא ממילא קשורה יותר לבנותינו ולנכדים...". אני, מספרת את הדברים רק על מנת להמחיש איזו תהום של בדידות כפה ידידי על עצמו, באותו הרגל שהתקבע, באותו נוהג של העדר תקשורת, וזאת יחד עם תחושתו הברורה שהדבר רק ילך ויחמיר ושהזמן אינו מרפא כלל ועיקר.
הרגלים שלא לדבר על המת - או, להבדיל, לדבר בו ועליו כל הזמן - מתעצבים בחודשים הראשונים שלאחר האובדן. הם נקבעים בחוג המשפחה ונעשים נוקשים יותר ויותר, אולי גם בלתי ניתנים לשינוי. גם משפחה כגון זו של ידידי, שנראית כלפי חוץ כאילו התאוששה מהאסון, גם בתוכה הפצע עדיין חי מאד, וגם בה ה"נורמליות" הזו לכאורה מסתירה עולם פנימי סוער וייחודי מאד לה עצמה. וכאן אנסה להסתכל בחברה הישראלית וביחסה לנופלים כבשלם. אני נזכרת בהשתלמות שנערכה בצבא לפני זמן לא רב, שבמהלכה קמו מפקדים וקבלו בפנינו, אנשי המקצוע, על הירידה שחלה במעמדו של הצבא, על כך שהוא איננו נחשב יותר ל"כותל המערבי של החברה הישראלית", כך שכל אחד היום רואה עצמו רשאי לייעץ, לבקר ובכלל "לתת לצה"ל בראש". וזה מזכיר לי את הערותיהם העוקצניות של עיתונאים ופרשנים מכלי התקשורת השונים, ששוב אינם חוששים לבקר את צה"ל בגלוי, כך שניתנת לנו ההרגשה שיש איזו ירידה ברורה במיומנות, במצוינות של צה"ל, ושזה כבר באמת לא מה שהיה פעם. והשאלה שברצוני להציג היא זו: אם באמת חל פיחות שכזה במעמד הצבא, האם נגזר מכך גם פיחות במעמדם של הנופלים, במעמדה של מה שנהוג לקרוא אצלנו "משפחת השכול"?
ולשאלה הזו נסמכת אחת נוספת: מדברים אצלנו לא מעט על כך שיתכן ואבד לחברה הישראלית כוח הסיבולת, הכוח להמשיך ולעמוד בתנאי הקיום הקשים של האזור הסוער הזה במזרח התיכון. נראה כאילו חלקים לא צרים בחברה הישראלית איבדו למעשה את האמונה בכך שמלחמה היום, בשנת אלפיים ואילך, היא עדיין מלחמה צודקת, או האופציה היחידה, ואנשים היו רוצים לראות התקדמות מהירה בהרבה, כמעט בכל מחיר, לשלום. במקום כלשהו נראה כאילו באמת איבדנו את הרוח המאחדת, את הקונצנזוס הרחב בנוגע לצה"ל ולצורך הלאומי להמשיך ולהילחם על קיומה של המדינה הזו במשך שנים רבות. יחד עם השינויים הללו מתרחש בתוכנו תהליך ברור של שינוי ערכים. החברה נעשית יותר ויותר אינדיבידואליסטית, המטרות של הכלל, של הקולקטיב, יורדות באופן ניכר בסולם העדיפויות. לכך יש להוסיף שגם מנהיגינו לא מצליחים לתת יותר דוגמא אישית של מסירות ודבקות בצורכי הכלל, וכל הדברים הללו פוגעים ומכרסמים ברקמה הקולקטיבית. נתון נוסף הוא המקום החדש והבולט שכובש לעצמו הרגש בשיח החברתי. היום גם לחיילים מותר לבכות, ואנו הצברים האשכנזים, שגדלנו על המסורת לפיה יש להסתיר את הרגש, עדים לשינוי המתחולל ולגילויים רבים והולכים של חשיפת רגשות ברבים.
ומכאן אני באה וטוענת, שלאחר חמישים שנה ויותר השינוי הערכי שחל בחברה הישראלית מתבטא בדברים הבאים: לרבים מאזרחי המדינה אין יותר סיבולת לאבדות. כאילו די נגמר, אין יותר כוח לשמוע את זה. אנשים אומרים מספיק כבר, נמאס, סבלנו די ואיננו מוכנים לשלם מחיר נוסף עבור קיומנו כאן. המצב הזה מבטא כאב רב יותר, כביכול, על כל נופל. כאב שנתפס על ידי רבים גם כביקורת פוליטית, כאילו האיש נפל ללא צורך, כאילו כבר היה אפשר למנוע את זה. והצד השני של המטבע הוא מעין התכחשות, או מה שהפסיכולוגים קוראים "הכחשה": אי הרצון לשמוע, לדעת, להשתתף פעם נוספת בצער. זה לא רק: "די, תפסיקו כבר לצער אותי!", אלא גם: "אני לא פותח יותר רדיו, אני לא שומע יותר חדשות!". ואנחנו רואים, מצד אחד, את החיילים המתייפחים בגלוי בלוויות חבריהם, כאילו הצער וההשתתפות גדלו והעצימו, אבל שומעים יותר ויותר גם על הרצון להתרחק ולברוח מכל העניין כולו. ולעיתים דרושות כתבות רוויות דם, כמו אלו שמביאים לנו שידורי הטלוויזיה לאחרונה, כדי לזעזע את אלה מאתנו שחדלו לשמוע ולראות.
מה כל זה אומר, אם כן, עלינו ועל זיכרון הנופלים? מה יהיה מעמדו של השכול בתוכנו אם וכאשר נגיע לשלום המיוחל בארץ הזאת? אני מאמינה שהנושא עוד ישוב וידון, ולכן אסיים בשני משפטים מתוך מאמר של חיים גורי, דברים שיש בהם מווידוי המשורר הבשל, הבוגר, המתבונן מתוך ההווה בהיסטוריה שלו ורואה את עצמו ואותנו ממרחק: "יש מין תופעה כזו", כותב חיים גורי, "של משמעות המפגרת אחרי המראות. לפעמים מי שנמצא בתוך האירוע, בתוך האש" - והייתי מוסיפה: בתוך ההלם, בתוך המכה הניחתת על המשפחה - "לא לגמרי קולט אותו, וכך זה משתנה לפעמים עם גלי הזמן. יש אירועים שתוך כדי התרחשות הם שונים לגמרי ממה שיהיו עשר שנים אחר כך, כאשר הסכנה חולפת, כאשר הרגשות משתנים, ואז פתאום התמונה מתרחבת ואתה רואה מראות שלא ראית, שומע קולות שלא שמעת, דברים שהדחקת, ואתה מתמלא רחמים גדולים, וכאב וחרטה".