הנצחה וזיכרון בין הפרטי ללאומי
הדברים שאדבר עליהם נשענים על מחקר בספרות העברית ובלשונה של הספרות העברית. כל בעל זיכרון ישראלי, כל מי ששפתו שלובה בזיכרונה של העברית החדשה, איננו חופשי בעוברו בשער הגיא מהד מילותיו של המשורר חיים גורי: "פה אני עובר, ניצב ליד האבן..". שער הגיא הוא אחד מאתרי הזיכרון הלאומי שלנו ובעיצובו לקחו חלק אירועים היסטוריים ממשיים, שהותירו סימנים פיזיים פזורים במרחב ובנוף. אולם ללא השפה העברית - ובמקרה הזה שפתו של גורי, שהתגייסה למשמע את הסימנים האלה ולהפוך אותם לאיקונים של תרבות ושל זיכרון קולקטיבי - הייתה ממשותן של השיירות שפרצו בדרך אל העיר, וממשות המתים שהוטלו בצידי הדרך, נותרת דלת שפה, דלת ייצוג ולמעשה נעדרת קיום וזיכרון, מלבד בזיכרונם הפרטי של מתי המעט שהשתתפו בפועל באירועים הללו, ושעם מותם ימות גם זיכרונם.
שירו של גורי, כמו אנדרטה בפני עצמו, היה לשותף בהנצחת אירועי המלחמה ההיא, בהנחלתם ובהטמעתם בתרבות הישראלית, וכן בייצור שיח תומך אינטנסיבי סביבם, לא פחות משרידי המשוריינים עצמם. המשוריינים הם חומר גולמי שמשמעות ממשותו מומשגת באמצעות השיר הקאנוני. מילות השיר הקנו לפריטים החומריים גם מראות שאפשר לראותם, וגם משמעות. הן הפכו אותם לטקסט של הנצחה, ואת שער הגיא כולו למתחם שבו ארוגים ההיסטוריה והזיכרון הלאומיים בסיפור אחד בעל ממדים ותיפקוד של מיתוס, הנצרך על ידי החברים בקהילה הלאומית כסיפורם האישי.
אל הסיפור הזה מתפקדים חברי הקהילה כאל טקסט לאומי מגייס. מילות השיר מתווכות בין מראה הנוף כשלעצמו ובין הבנתו והמשגתו במעמד של קונצפציה קאנונית. המשגת המוחשי והוויזואלי היא פעולה של תרבות המכוננת את גיבוריה, את ערכיה, וכמו בכל פעולת המשגה, גם בזו גוזרות מידותיו של המיתוס בגוף הפיזי, המטריאלי, כדי להנציח את חלקיו הראויים למאכל מלכים של הזיכרון, ולהותיר בעיוורונם את הבלתי-ראויים. אני מבקשת להזכיר, למשל, ששרידי מכוניות שעברו תאונת דרכים נגררים לפעמים הישר למגרש הגרוטאות, אבל יש דרך להפוך גם אותם לפסלים סביבתיים ולאתרי זיכרון, אם פרטיים ואם של אסונות הדרכים הלאומיים שלנו. והרי דומה הדבר לגורלם של אותם משוריינים.
אני מבקשת לומר עוד כי הדרך של השפה להמציא לתוך המיתוס הלאומי, ולתוך הזיכרון הקולקטיבי, את מה שאני קוראת "החומרים הראויים למאכל מלכים", באה לביטוי יוצא מן הכלל בדוגמת השיר של גורי. השיר נקרא "באב-אל-ואד". מה לזיכרון הלאומי שלנו ולמילים הללו בשפה הערבית? האם קשה היה לחיים גורי לקרוא לשירו "שער הגיא"? דן מירון טוען שגורי קבע את באב-אל-ואד משום שזה היה מקום ממשי, המשתתף בייצור אתר בעל ממשות.
אני סבורה שהכינוי "באב-אל-ואד" הוא אותו חלק חומרי בנוף שנותר "בלתי ראוי למאכל מלכים", ולכן זכה בפרשנות כדוגמת זו של מירון. רק עשרות שנים אחר כך יכול חיים גורי לחזור אל אותם מקומות בעלי השמות הערביים שהעין לא ידעה להתעכב עליהם, וממילא לא ידעה להכניס אותם אל תוך הסיפור המיתולוגי של הציוניות, הישראליות והזיכרון הקולקטיבי, ולקרוא להם - ואני מצטטת משיר חדש של גורי - "שדות ההיפך הגמור". כבר לא השדות של "הוא הלך בשדות", או "השדות שלנו", אלא "שדות ההיפך הגמור". "אני הולך עכשיו אל שדות ההיפך הגמור", אומר המשורר, אבל את זה הוא יכול להגיד רק עכשיו, בכינוס הגדול של כל שיריו לאחרונה.
הטקסט של גורי זכה עם הזמן למעמד הדומה לזה של המנון. וכמוהו טקסטים נוספים, שלמרות תהליך ההתקלשות - מלשון "קלוש" אבל גם מלשון "קלישאה" - שפקד אותם הם עדיין רבי-עוצמה בעיתות של טקס לאומי. יש מחקרים רבים אודות טקסים, טקסי זיכרון, טקסי יום הזיכרון, טקסים שנערכים בבתי ספר, במקומות ציבוריים, ברשויות מקומיות וכן הלאה, והבדיקה מגלה שיש מספר טקסטים קבועים, נצחיים, שמופיעים בטקסים הללו, ומדי פעם מתווספים אליהם גם טקסטים חדשים.
הקאנוניזציה של השיר הזה של גורי, ושל שירים אחרים שלו, מקשה עד מאד לחלץ ממנו דיבור פרטי ואישי של אדם המתאבל על חבריו הממשיים. עם זאת, יש להניח כי במילים אלו קבור זיכרון
פרטי, חיוני, תוסס, שותת חיים ושותת דם, שחייו תמו ברגע כתיבתו והוקפאו לנצח. הזיכרון הפרטי של המשורר, דברי ימי אבלו, עברו איזו הקפאה, איזה קיבוע, ברוח הזמן והצרכים הלאומיים שניכסו אותם לעצמם כנכסי צאן ברזל, והפקיעו אותם מתחום המבע הפרטי לדיבור של כולנו. הדימוי "ניצב ליד האבן", או לצורך זה גם "הנה מוטלות גופותינו", שהחל דרכו כביטוי חד-פעמי בעל עוצמה של רעננות וחידוש, הופך לקלישאה לאומית, ממוחזרת, משוכפלת ללא הרף כקליפה ריקה, ללא הרעש והסערה שאיפיינו את רגע לידתו.
אני מבקשת לציין שדברים ברוח זו אמרו לא רק אנשים שעוסקים בנושא השכול וטקסיו, אלא כאלה העוסקים בפילוסופיה של השפה והלשון. הנה מילים ספורות מתוך מסה של ביאליק. על פי ביאליק כל מלה ברגע לידתה הייתה גילוי נפשי עצום. ובמילים שלו: "גאולה גדולה לנפשו הנדהמת של האדם, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה". ונכרכה בה, בכל מלה חדשה שהומצאה, "מסכת פלאים של רגשות בראשית, הרגשות עזות בחידושן וכבירות בפראותן". ועם זאת עוברת כל מלה התמעטות כוח ודלדול חיוניות במהלך השימוש בה, והופכת לקליפה ריקה "הדורשת מילוי והטענה חדשים לבקרים בפי משתמשיה".
לדעת ביאליק המשוררים הם השוקדים על ריענון המילים ועל המפעל הגדול של המצאה בלתי פוסקת של ביטויים הולמים לרגשות אותנטיים. אשר על כן, אני אומרת, נסתכל בספרות ונראה את הלשון שהיא ממציאה לנו, חדשות לבקרים, לשון מסעירה, מזעזעת וקונטרוברסלית. ואני אומרת, בנוסח ביאליק, נסתכל על הספרות, שם יושבים הממציאים הגדולים שנתנו לנו תמיד את המילים הנכונות ביותר, המדוייקות ביותר, האהובות ביותר, לדמיין באמצעותן את עצמנו, את הרגשותינו, ובמקרה זה את האבל שלנו ואת דיוקנו של מי שאבד לנו. הקפאת הזיכרון הפרטי לתוך תבנית לשונית יציבה, יצרה את הקאנון הלאומי של האבל והשכול. אלא שרגע היווצרותו הוא גם רגע דחייתו ומותו של החומר הפרטי והאינטימי. ככל קלישאה, גם מילון האבל הלאומי שנולד כאמת צרופה הפך לאימרה שחוקה. "בהקשר של זהות לאומית", כותבת האוצרת גליה בר-אור, "קלישאה היא מיתוס שגווע, תבנית שהתרוקנה מתוכן". מיתוס הופך לקלישאה כאשר תפקידו החיוני בייצור זהות בא לידי סיום.
אנחנו משתמשים גדולים במיתוסים שלנו, ולכן גם שוחקים אותם מהר. מיתוס גווע כאשר הוא אינו משמש יותר עצב רגיש לאיתור מוקדי שבר פרטיים וקולקטיביים. כך, כמדומה, אירע גם למילים עבריות רבות, מילות הטקסטים הייחודיים ביותר של האבל הלאומי בישראל, ובכלל אלו גם המילים בכתובת שעל המצבה הצבאית.
מילים אלו היו פעם, ללא ספק, מילים מרגשות ביותר, שעצם ניסוחן, וכל מה שהושקע במחשבה על כך, הביא לכינונה של תודעה לאומית וליצירתו של טקסס מגייס. בשביל חלק מן האנשים בישראל לא מדובר עוד היום במיתוס ובטקסט מגייס. הם רוצים טקסס אחר, והם פועלים לייצר את הטקסט האחר שלהם. יש כאן דינמיקה של משא ומתן ודיאלקטיקה שתביא אותם למקום שיגיעו, ואחר כך וודאי גם ישובו משם, כיוון שמדובר בתנועת מטוטלת קבועה.
הספרות שאני בוחנת שוקדת מאד לחפש את אותם אנשים שבשבילם הטקסט הישן שוב אינו מספיק, שבשבילם הטקסט הישן הוא קלישאי, ובלתי מספק ככזה. הם רוצים לעשות משהו שונה, לכתוב שם דבר מה אחר, ואני לא מתכוונת רק לתופעה של התוספות הפרטיות הקטנות שמצרפים למצבה. אני מדברת על הכתוב עצמו. בשבילנו, עם הספר, המלה הכתובה היא חשובה ומשמעותית מאד, שהרי אין לנו פסל ותמונה בבית הקברות שלנו, או לפחות לא היו עד לאחרונה. ובכן, צריכתם של טקסטים עבריים רבים בטקסי הלאום הצביעה על כיוון המבט המכונן את השכול הלאומי, מבחוץ פנימה ולא מבפנים החוצה.
השכול הלאומי התארגן כלפי צורך קיים בקהילה ובהתאם לתפקיד שייעדה לו הקהילה כמייצרת תרבות. כל עוד היה מדובר בקהילה הומוגנית - והייתה תקופה שבה ישראלים חוו את עצמם כקהילה הומוגנית - לא היה מקום להבדלת המבט החיצוני והמכונן את השכול, מהמבט הפנימי, הסובייקטיבי, של חלק מהשכולים. קו התפר המחבר את חלק השכולים עם הכלל היה או קו לא מסומן, לא מודע, וטקסט אחד הגמוני היה יפה ללא כל רעש או סערה לצורכי הפרט והכלל. היום אנחנו יודעים שדברים שעברו אז בשקט, עברו כך מפני שהאוזן עדיין לא הייתה כרויה לסערה.
מה כבר היה שתול שם, בטקסט המקורי שלא ראינו, שלא יכולנו לראות, שלא היה חלק מהדיאטה של הקהילה ושלנו? ובכן, הבשלתה של הטרוגניות בזיקה אל הלאום ממחישה את קו התפר הזה, ומייצרת סביבו מערכת של סירובים ומיאונים. אני יכולה לקרוא לזה בשם המכליל: "מערכת של בג"צים". לא מדובר ברבים. משפחה אחת, או שתיים, או שלוש, ביקשו לשנות את תאריך הנפילה מתאריך עברי ללועזי, ועוד אחד או שניים פנו לבית המשפט כיוון שביקשו להוסיף את שם האח, או האחות, או האחים לשמות ההורים. המשפחות הספורות הללו סימנו אפשרויות שהיו שם תמיד, אבל היום הן לא קיימות רק בפוטנציה - הן גלויות ונראות.
אני מוצאת בזה תופעה של השבחה אקולוגית ממדרגה ראשונה. מדובר בהרחבת מבט ובהרחבת אופק, וזו כמובן תופעה ברוכה. קשה וכואב, כמובן, לראות את קו התפר הזה הופך משקוף לגלוי, להבין פתאום כי למרות כל המיתוסים המוכרים אנחנו כישראלים איננו גוש אחד, וכי כל אחד רוצה פתאום לנסח את הישראליות שלו בצורה שונה.אי-יכולתם של ביטויים ממוסדים וקאנוניים לבטא את רגשותיהם של יחידים, רגשות אבל קשים ולא מנוחמים, הוא מקור לאדישות ולניכור בין דורות של משתמשי השפה ובהם גם באי בית הקברות. טקסטים עבריים שביטאו בעבר לכידות לאומית וקולקטיביות של זהות, חוויה וזיכרון, הפכו עם השנים, עבור חלק מן האנשים, לתפאורה דקורטיבית סנטימנטלית, למילים זרות, ואפילו לגילויי אלימות ודיכוי. תחושה כזו היא תחושתו של מי? של זה שכותבים על בנו באבן כך - והוא רוצה אחרת.
חלק אחר מהאוכלוסיה שלנו תיעל להומור מקאברי את תחושת אובדן הכוח המיתולוגי של הטקסטים הלאומיים. ראו, למשל, חנוך לוין. הנזק שנגרם לאקולוגיה הלאומית במהלך בלתי-נמנע זה הוא רב. בהקשר אחר נדרש לכך ברנר עוד בראשית המאה: "מובן שהחיזיון איבד דבר מה ממקוריותו וחיוניותו בהיכנסו לשורה ידועה של ציורי מחשבה ישנים, וכאן הוא מקור העינוי לאדם אשר יקרא לו שם. השם צריך להיות חדש, שאלמלא כן יזייף וישקר. אם לא תימצא המלה הנכונה למחשבה החדשה, זו תאבד לגמרי למען הכרתנו, או שתזדייף. חבלי הביטוי אינם, איפוא, הרדיפה אחרי מבטא מתאים להביע בו את המחשבה המסוימת, הגמורה, המוכנה, כי אם השאיפה להגדיר באמצעות המלה את מצב נפשנו החדש, להגיה עליו אור ולבצר לו מקום משלו בקוסמוס. וכאן הגענו לסתירה הטראגית שבביטוי, במלה. את המחשבה החדשה צריך לבטא בצורה חדשה. בעוד שצורות מחשבתנו לעולם ישנות הן, לעולם מוכנות משכבר, אין אנו יכולים להסיר מעלינו את עול המילים הזרות, מילותיהם של אחרים.
ועם זאת אנו חשים שהן מזייפות את מחשבתינו, מכניסות לפרוצס המחשבתי אלמנטים שלא ממין העניין, ומה שקשה אף יותר - שמחשבה שלא מצאה את ביטויה הנכון שוב אין לה תקנה. קשה היא נקמת המחשבה שהביטוי לא נהג בה מנהג אמת". ולסיום, אוזן כרויה למוקדי הרעש של מצב נפשנו החדש, וחקיקה רגישה על-פי המשתמע מכך, יביאו למנהג של אמת - ולא נדע עוד את נקמת המחשבה המושתקת.