מקומה של תרבות הזיכרון בעיצוב זהות קולקטיבית
ד"ר מעוז עזריהו, אוניברסיטת חיפה
אני חייב לפתוח בהתייחסות לכמה מהמונחים הנשמעים פה, ברשותכם. כותרת הכנס הזה היא "תרבות ההנצחה והזיכרון", אבל כדאי שנדע, אנחנו לא מדברים על הנצחה וזיכרון אלא על דבר מה מורכב בהרבה. אנחנו מדברים פה על יחסי גומלין בין שכול ואבל, והנצחה וזיכרון, ונדמה לי שאם נבין את זה אז הבנו חלק גדול מהדינמיקה של הדברים ומהדרמה שמסתתרת מאחורי הדברים.
כשאנחנו מדברים על זיכרון, אני סבור שהמושג זיכרון קולקטיבי הוא מושג יפה אבל דורש הסברים. כיהודים וכבנים לעם היהודי אנחנו עם זוכר. ה"זכור" וה"שמור", שני הנוסחים השונים האלה, מלווים אותנו מההתחלה. אנחנו עם שזוכר את עמלק, ואפשר באמת לשאול מי זה העמלק הזה? זאת אומרת, בזכות היתקלות אחת עם כני ישראל גם הוא, עמלק, נכנס להיסטוריה. ומי בכלל יודע מי זה, אחרי הכל.
יותר מזה, כשאנחנו מדברים על זיכרון קולקטיבי - ואני אומר את זה כעשרה ימים לפני סדר פסח, שהוא חג גדול של זיכרון - אני מבקש לציין שזיכרון קולקטיבי הוא משהו שאף אחד מאיתנו לא זוכר באופן אישי. אני משוכנע שאף אחד פה לא זוכר את יציאת מצרים באופן אישי. זיכרון קולקטיבי חייב להיות מובדל באופן ברור מזיכרון אינדיבידואלי. כשאנחנו מדברים, במקרה של הנצחת הנופלים וזיכרון הנופלים, אנחנו מדברים על תערובת, נפיצה לפעמים, בין זיכרון אישי, זיכרון משפחתי, זיכרון של חברים, זיכרון לאומי, זיכרון קהילתי וזיכרון עירוני, ותסלחו לי אם במקרה שכחתי משהו בדרך. בכל מקרה, אנחנו מדברים פה על תערובת, ולזה יש בהחלט משמעות.
דבר נוסף שכדאי להגיד: זו כבר כמעט קלישאה שההנצחה עוברת הפרטה. אם מותר לי להביע את דעתי בנושא אומר רק שיתכן כי ההנצחה אכן עוברת הפרטה, ואני לא משוכנע שמדובר באמת בתהליך גורף, אך לעומת זאת אני מופתע לגלות עד כמה הזיכרון, בניגוד גמור לאופנת ההפרטה השלטת, הופך יותר ויותר קולקטיבי.
ואי-אפשר להימנע ממעט היסטוריה: כשאני מסתכל על שנות החמישים המוקדמות, על המאמצים האדירים שליוו את ניסיונות המחלקה להנצחת החייל, וגורמים אחרים, להכניס את קיום הזיכרון לתרבות הישראלית של אותה תקופה, זה היה קשה מאד. אנשים לא רצו לזכור, זה לא עניין אף אחד, היו אז מספיק צרות, אנשים לא עמדו כשהייתה צפירה, לא התייחסו, ואף אחד לא הקשיב למשמרות הבטיחות שניסו לאכוף את זה. אבל היום מדובר במצב שונה לגמרי, ונראה שהזיכרון מחלחל והופך עמוק יותר, דרמטי יותר, הרבה יותר מרגש משהיה. ההנצחה היא שעוברת הפרטה.
אנחנו זוכרים יותר, ואין לי ברירה אלא להשתמש בהקשר זה בביטוי "חרדת קודש".
כשאני חוזר לזיכרון הקולקטיבי ולזיכרון האישי, אז באופן פרדוקסלי הייתי מנסה לומר שזיכרון קולקטיבי, כשהוא באמת קולקטיבי, הוא מנותק מהזיכרון האישי. יש בעיה עם זיכרון אישי, כי ככזה יש לו תוחלת חיים מאד מוגבלת. 50 שנה, 70 שנה, 120 שנה - לא יותר. השאלה איננה הזיכרון האישי, כי לכולנו יש כאלה. השאלה היא אלו מאותם זיכרונות אישיים שותפים ביצירת הדבר העצום הזה שנקרא זיכרון קולקטיבי. מה עובר מהזיכרונות האישיים לזיכרון הקולקטיבי - זו השאלה וזו מטרת הפעולה החברתית, האידיאולוגית, התרבותית שנקראת הנצחה. לבטח הנצחה בהקשר שבו אנו עוסקים היום. מדובר בניסיון להעביר את הזיכרונות הפרטיים לתחום המורכב והרחב הזה שנקרא זיכרון קולקטיבי. האם זה גם יצליח? את זה יגיד רק הזמן.
אתן רק דוגמא שריגשה אותי מאד. הזיכרון וההנצחה של הנופלים בשנים האחרונות, באסונות האחרונים, בפעולות האחרונות - עד כאן זה ברור מאליו. אבל מה עם הזיכרון של אלה שנפלו ב-73'? אני קורא באופן כפייתי כמעט מודעות אבל ביום כיפור כדי לראות עד כמה מופיעות עדיין מודעות אבל של משפחות, ואני רואה את ההתמעטות בהקשר הזה. ומה בנוגע לנופלי 48'? הרי ילדים יש להם, ונכדים לבטח. מה בנוגע לזיכרון שלהם. יצאתי לבדוק את זה.
נסעתי לפני מספר שנים לראות טקס רשמי שנתי שמאורגן ליד האנדרטה בגבעה 69. מדובר בקרב שהתרחש ביוני 48', כשהמצרים כבשו את הגבעה הזו ליד ניצנים, ויש שם אנדרטה שנבנתה על הגבעה, עם כמה מגדלי מים בריטיים ועם טנק שהיה ונעלם בשלב כלשהו. רציתי לראות מה קורה במקום כזה חמישים שנה אחר כך, והייתי משוכנע כי בקרב עמי אני יושב. רוצה לומר שהנחת היסוד היתה כי הזיכרון הוא קצרצר וכמוהו גם הזיכרון הקולקטיבי. חשבתי שכשאגיע לשם אגלה כמה זקנים יושבים, או עומדים, שקוראים כמה טקסטים וזהו. הופתעתי לגלות דבר מה שונה לגמרי.
כבר למרגלות הגבעה ראיתי הרבה אוטובוסים, ואמרתי לעצמי שבטח טעיתי במקום. וכשטיפסתי למעלה גיליתי לתדהמתי מזיגה מאד מעניינת. זו היתה מזיגה של משפחות, בנים, בנות ובתי ספר מהאיזור. הסתכלתי והקשבתי טוב טוב, והטקס הזה מאד ריגש אותי מהסיבה הפשוטה, שפתאום ראיתי איך דברים מתחברים באופן שאף אחד לא יכול לצפות למפרע. את הטקס כולו אירגן בית ספר מאשקלון, וזה עוד לפני שהעלייה הרוסית הפכה בולטת כל כך, כלומר שמדובר בעיקר בילדים בני דור שני, אולי שלישי, של עולים שהגיעו לכאן בשנות החמישים. מדובר במסורת תרבותית רחוקה מאד מהמסורת של לוחמי 48'. והנה באותו מקום אני זוכר את המורה יושב ומקריא משהו שהוא כתב לאירוע, דברים במסורת תרבותית מזרחית, שונה לחלוטין, ובאותו רגע התרחש מבחינתי נס. נוצר שילוב תרבותי ישראלי כל כך במסורות השונות. הרי כל האנשים האלה, המשפחות האלו, שנאספו במקום, כלל לא היו בארץ כשהאירוע הספציפי הזה התרחש. זהו, רבותי, זיכרון קולקטיבי.
כי מילת המפתח בכל הקשור לזיכרון קולקטיבי היא, לדעתי, המשכיות. זהו סוד הדבר. השאלה האמיתית היא האם יש המשכיות, ויותר מזה, האם נוצרות מסורות. והמסורת הזאת, מבחינתי, היא אותה מסורת שמאפשרת את הבלתי אפשרי. זהו הפרדוקס הבסיסי של הזיכרון. אם אני זוכר דבר מה, איד אני יודע להבדיל אם מדובר בחוויה עכשווית או בחוויה מן העבר? כי כשאני זוכר משהו, אני זוכר את העבר בהווה. יש פה פרדוקס בסיסי, כי העבר וההווה לא מסתדרים ביחד, כמו המתים והחיים. יש פה איזה פער בסיסי שאנחנו מנסים להתגבר עליו. ההמשכיות, דרך המסורת, היא שמייצרת את הניסיון להתגבר על הפער הבלתי ניתן לגישור הזה. כי, אחרי הכל, כולנו אנשים הגיוניים ויודעים שלא ניתן לגשר עליו. איך אנחנו מצליחים לעשות זאת בכל זאת, זו השאלה המעניינת. איך אנחנו מצליחים לזכור באופן קולקטיבי את מה שאיננו זוכרים באופן אישי?
והתשובה היא: אנחנו לא זוכרים. באופן אישי אני לא מסוגל לזכור את מה שלא זכרתי, כי זה איננו הזיכרון שלי. מה אני כן זוכר, מהי החוויה האישית שלי, של כל אחד מאיתנו במפגש שלו עם הזיכרון הקולקטיבי? התשובה פשוטה מאד: מה שאני זוכר זה את הניסיון להיזכר. הנה הדוגמא של השבוע הבא, של סדר פסח שכולנו ניקח בו חלק. אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים. מה שאנחנו זוכרים הוא את הסדר, על כל הכרוך בו: מי מכין אותו? איפה עורכים אותו? כל הריבים הקבועים והפוליטיקה סביב השולחן, מי בישל יותר ומי פחות, את זה אנחנו זוכרים. והמבחן הגדול של זיכרון אם הוא אכן מצליח להגיע לדרגה הזו של זיכרון קולקטיבי, כלומר, שאנחנו מזכירים, או מנסים להזכיר לעצמנו באמצעים של מסורת, את מה שאיננו יכולים לזכור באופן אישי. במקרה שלנו אנחנו מערבבים שכול, שהוא עכשווי מאד, עם זיכרון והנצחה. הזיכרון הוא מההווה ואחורה, ההנצחה היא מההווה ולעתיד, וכל זה ביחד יוצר את סימן השאלה הגדול: לאיפה כל זה הולך?
אילו הייתי צריך להגיד משפט גדול אחד על הזיכרון וההנצחה של הנופלים במדינת ישראל, אלה שאחרי מלחמת העצמאות עוד קראו להם פה גיבורים, אומר את המשפט הבא: כל עוד רשימת הנופלים, רשימת השכול, איננה סגורה, תרבות השכול והאבל תהיה חלק בלתי נפרד מתרבות ההנצחה והזיכרון שלה. וכך זה ימשך. האם זכר הנופלים יהיה חלק מהזיכרון ההיסטורי שלנו, ואני מדבר על טווחי זמן של מאה שנה, מאתיים שנה, חמש מאות שנה? אין לי תשובה. ברור עם זאת לחלוטין שכל עוד יש פה שכול ואבל הדברים לא ייפרדו, והשאלה האם זהו זיכרון היסטורי לא תוכל לבוא על מקומה בשלום.
למה הדברים האלה חשובים בהקשר שלנו? הם חשובים כי זיכרון הוא אבן יסוד של זהות קולקטיבית. כשאני אומר זהות קולקטיבית אני מדבר על שני דברים. ברמה האחת, זהות קולקטיבית היא בו-זמנית מה שמשותף לכולנו. ברמה השנייה, תחושת הזיכרון, תחושה שקיימת אצל קבוצה, מייצרת גם תחושה של המשכיות בזמן - כי מדובר פה בקבוצה שיש לה קיום בזמן. גם זה פרדוקס בסיסי של החיים. איך דבר שמשתנה כל הזמן עדיין נשאר הוא עצמו. איך זה שאני נשאר אותו הדבר למרות שאני משתנה כל הזמן. זו גם בעיה של הזיכרון האישי, שהוא חיוני לזהות האני.
ללא זיכרון אין לי זהות. אם אינני זוכר - אינני קיים. אנחנו זוכרים משמע אנחנו קיימים, בזמן, בהיסטוריה. עמלק? מי זה עמלק? אנחנו זוכרים אותו. אנחנו התחלנו שם ואנחנו זוכרים עכשיו, ויש פה רציפות והמשכיות של זיכרון, וכל הדברים האלה יחד הם שמייצרים את הזהות הקולקטיבית שלנו, את תחושת האני הקיבוצי ההכרחית לתחושת הגורל המשותף. כי גם זה חלק מכוחם של זהות קולקטיבית וזיכרון קולקטיבי: תחושה של גורל משותף.
ומבחינה זו הזיכרון הקולקטיבי של חברה, של קבוצה, של קהילה, הוא הדבר הדמוקרטי ביותר שקיים. כי כולנו זוכרים או שותפים מלאים בזיכרון הזה ללא הבדל. זה משותף לכולנו. כולנו יצאנו ממצרים, וכולנו היינו במעמד הר סיני, ובסופו של דבר כולנו היינו חלק ממשפחת השכול, למרות שכולנו יודעים עכשיו ופה שאנחנו לא בדיוק כאלה. כי יש משפחת שכול אמיתית, וישנם כל אלה שמצטרפים לחוויית השכול בזמנים קצובים ובהזדמנויות ספציפיות. אז דיברתי פה על המשמעויות היותר כבדות של הזמן, של ההיסטוריה, ועל הממדים הגדולים, הטרנסצנדנטליים, של הזיכרון. ובה בעת חשוב להבין שתרבות הזיכרון וההנצחה שלנו היא גם חלק מהזהות התרבותית של ישראל, של המהפכה העברית והישראלית, של הקיום החדש שבנינו כאן. זה יישמע מעט מרחיק לכת, אבל אני חושב שתרבות הזיכרון היא אחד ההישגים היותר בולטים של התרבות העברית המתחדשת בארץ ישראל.
דיברנו כאן על טקסטים קאנוניים, על המנונים, במילים אקדמיות, אבל יש לזה גם משמעות שמעבר לאקדמיה. מדובר בטקסטים מכוננים שהם מעבר לזמן, טקסטים שמייצבים את הקבוצה, שהם חלק מתהליך כינונה של זהות. כיוון שהשכול, והאובדן והזיכרון שמתלווים אליו, הם חלק מסיפור מתמשך שהוא גם סיפור התקומה. ההיבט התרבותי הזה, הזהות התרבותית הזו שהיא חלק מתרבות הזיכרון שלנו, הם למעשה האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור התקומה. ועכשיו, מעבר לשאלה מה אנחנו מספרים, ישנה כמובן השאלה איך מספרים. הייתי רוצה לומר כמה מילים על ההיבט התרבותי של ה"איך", של עיצוב תבניות זיכרון ודפוסי הנצחה לצורך הזהות התרבותית שיצרנו כאן.
מצד אחד אנחנו מוצאים את ההיבטים היהודיים בטקסי הזיכרון, ומצד שני אנחנו גם מאמצים תבניות זיכרון שלקחנו מעמים אחרים. את הצפירה, למשל, קיבלנו מאירופה. ככה הם נהגו לעשות אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואין בזה שום דבר מקורי שלנו. אנחנו מקימים גם אנדרטאות, כמובן, וגם הן חלק מההדמייה הלאומית באירופה, כלומר דבר אוניברסלי. אבל אנדרטאות וגלעדים, אם תרצו, הם חלק מהמטען התרבותי שלנו. נפתח את התנ"ך ונראה את כל הגלעדים שהוקמו אצלנו בעבר. הגלעד הוא אחת הדוגמאות החזקות ביותר לאלמנט תרבותי שהפך למובנה בתרבות הזיכרון וההנצחה שלנו. קחו את המילה "גל-עד": גל אבנים שמשמש כעד. רבים חושבים שמדובר פה ב"עד" במובן של נצח. למעשה מדובר בעד במובן של עדות. הרעיון הבסיסי, בן 5,000 שנה, הוא זה של אבנים שהיו עדות לאירוע ומספרות לנו את סיפור המעשה. הן היו שם, בשעת מעשה, והן כעדות למעשה יעבירו את הסיפור לדורות הבאים.
מתי הרגשתי שזה הפך להיות אוטומטי לגבינו, במובן של היותנו מותנים לחשוב על הנצחה במונחים של גלעד? באותו לילה שאחרי רצח יצחק רבין הייתי שם, בכיכר העירייה, וראיתי במו עיני את הקמת הגלעד במקום. מישהו הביא לשם אבנים, כי צריך בו במקום לציין את מה שקרה בגלעד. כמובן שהאבנים לא היו שם ולא חוו את האירוע, אבל הדגם התרבותי היה כה חזק, כה מושרש, שחייבים להקים גלעד, מיד, והוא אכן הוקם. כל זאת עד שעיריית תל-אביב החליטה לסלק את כל זה משם ולהציב את מה שמוצב היום באותו המקום.
בכוונתי לומר שגם כשאנחנו מייבאים מעמים אחרים דגמים של הנצחה וזיכרון, אנחנו מסגלים אותם לתרבות שלנו. זהו תהליך שבו דברים מיובאים עוברים תהליך של התאמה לטעם ולזהות התרבותיים שלנו, למורשת התרבותית, למי שאנחנו באמת.
האנדרטאות הישראליות הן לא אנדרטאות אירופיות ולא דרום-אמריקניות. הן יחודיות לנו, ואנחנו מזוהים איתן. האנדרטה הישראלית היא חלק מהתרבות הישראלית, ואיך אנחנו יודעים שהיא כזו? כיוון שכל ישראלי שרואה אותה מזהה אותה מיד כאנדרטה ישראלית. הזיהוי הוא כמעט אוטומטי. זה אומר שיש תהליך הרמוניזציה בין התרבות ובין הקהילה שהתרבות היא חלק מזהותה. איך נוצרים דפוסי הנצחה? ראשית, מכיוון שתהליך השכול וההנצחה הוא תהליך מתמשך אין להתפלא אם אנחנו מוצאים שינוי. יש אמצעי מדיה חדשים שבעזרתם אפשר להנציח. פעם עשו זאת באמצעות אנדרטה. זה היה ברור כמו ציווי, חלק מהקוד התרבותי של הנצחה. היום זה נעשה אחרת. פעם חלק מהציווי ומהקוד התרבותי היה ספר זיכרון. שוב, אלמנט יהודי מאד: עם שאין לו טריטוריה כותב את הזיכרון שלו בספרים. יהודים לא בנו אנדרטאות בגולה כי לא הם שלטו במרחב הציבורי. הוא לא היה המרחב שלהם. יהודים החלו לבנות אנדרטאות כשהם הגיעו לקרקע שבה ראו מולדת, אדמה שלהם. כשאתה בונה אנדרטה, אתה מכריז בו זמנית גם על בעלות על הקרקע.
אז פעם זה היה ספרי זיכרון, אבל בינתיים הטכנולוגיה השתנתה. היום יש לנו כבר מכשירי וידיאו, ומי אמר שעדיף להסתפק בספר כשילדים מעדיפים סרטים מצויירים על ספרים. וכך גם ההנצחה תיעשה היום ובעתיד בכלים אפקטיביים. אתה יכול לתעד במילים, ואתה יכול לתעד בתמונות, באלקטרוניקה, בדיגיטציה. והשלב האחרון, זמנית, הוא התיעוד באינטרנט. היום יש לנו את אתר האינטרנט של משרד הביטחון כאתר הנצחה רשמי. שימו לב, המלה היא "אתר" גם כאן. אתר הנצחה הוא לא רק מה שקיים בנוף הפיזי, הוא יכול להתקיים גם ברשת האינטרנט. וזה רק ילך ויגבר, כי הטכנולוגיה מספקת כל הזמן כלים חדשים ואפשרויות חדשות.
איך הדברים הללו קורים? איך פועלת הדינמיקה המיוחדת שלהם? אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו. אפשר לנסות ולנסח, במקרה הטוב, שורה של תנאים הכרחיים. אנחנו יכולים להגיד במידה רבה של ביטחון למה פאב כזה או אחר יכשל, אנחנו לא יכולים לנבא איזה פאב יצליח. יחד עם זאת, בתרבות, כמו בכל דבר אחר, ישנו העיקרון הבסיסי שעובד תמיד: אין מצליח כמו הצלחה. כל נוסחת הנצחה שעובדת טוב בטקום אחד, ספונטאני או מתוכנן מראש, יש לצפות להעתקתה למקומות אחרים.
אביא פה שתי דוגמאות. הרעיון הזה לפיו ערים בישראל מקימות אנדרטה מרכזית לנופלים הוא ביטוי קלאסי של אופנה. שתי ערים יזמו את המעשה הזה, שהתחיל ברחובות ובחיפה ב-48' והפך לנורמה. רוצה לומר, כולם צריכים לעשות את זה. מדובר פה בלחצים חברתיים שמאלצים את הרשויות לנהוג באופן נורמטיבי. דבר שמצליח הופך להיות נורמה ומאלץ אחרים להשתמש בו.
אנשים רואים, מתרשמים ואומרים: אנחנו רוצים להנציח, יש פה מודל שעובד, הבה נשתמש בו. כך זה עובד. לעיתים דברים מתרחשים באופן ספונטאני. לעיתים מדובר בתהליך של ניסוי ותעייה. לא מצליח - נופל. מצליח - אנחנו נמצא אותו יותר ויותר, עד שיופיע משהו חדש והאופנה תיגמר.
זה קורה בכל תחומי החיים שלנו, בכל דבר. לגבי מכוניות כמו לגבי דפוסי הנצחה. ואתן דוגמא לדפוס הנצחה חדש: לחלקה העיקרי של החברה, לאלה שאינם חלק ישיר ממשפחת השכול, שאין להם מכרים בבתי קברות צבאיים, לכל אלה יום הזיכרון הוא קודם כל חווייה טלוויזיונית. הכל הרי סגור בערב יום הזיכרון, ואנשים יושבים בבית מול מסך הטלוויזיה, המשמשת ככלי להעברת הזיכרון והאווירה המאד מיוחדת של היום.
והנה עיריית תל-אביב יצאה לפני שנה ביוזמה חדשה שעוררה כבר אז לא מעט סימני שאלה, לקיים ערב שירה בציבור ביום הזיכרון. כלומר, ערב שירי זיכרון של אמנים וזמרים בכיכר רבין. היה כמובן דיון האם זה יאה אם לאו, והשאלה שהטרידה אותי הייתה: האם זו מסורת שתישמר. את התשובה קיבלתי לפני שבוע בעיתון סוף השבוע: התברר כי העירייה חוזרת על אותו אירוע גם השנה. רוצה לומר שבשנה שעברה זה היה מוצלח. יותר מזה: נוצר פה מה שקרוי אתר, שבו אנשים יכולים להתכנס גם ביום טעון כזה מחוץ לביתם. זה עדיין לא סוף עידן הטלוויזיה, אבל הנה אנשים מתכנסים ויושבים ביחד, מבטאים את הביחד בשירה בציבור כטקס ייחודי של זיכרון, וניתן לצפות שעם הזמן הדפוס הזה יועתק גם למקומות אחרים, כי שוב, אין מצליח מהצלחה.
והייתי רוצה לסגור את דברי בסיפור קצר. תרבות הנצחה וזיכרון יכולה לעיתים ליצור גם קונפליקטים, והדוגמא הטובה ביותר שאני מכיר היא זו של צומת גולני, שם נפתח סניף של "מקדונלד" ליד אתר ההנצחה של חטיבת גולני. השערוריה הייתה כמובן גדולה, השנה היא 94' והנושא כולו לכאורה נפתר ובעצם לא נפתר. הרבה זמן שאלתי את עצמי למה יש לנו פה בעצם בעיה. ובכן, היה ברור כי המשפחות השכולות יתנגדו למה שהם ראו צומח שם, שהדבר אינו יאה לקדושת המקום וכיוצא בזה. אבל קפיטריות, למשל, קיימות גם באתרי זיכרון במקומות אחרים, אז למה באמת זה הפריע כל כך.
נראה לי כי יש פה שתי, סיבות: ראשית, כי בעצם המעשה הייתה אמירה בוטה מדי. זה היה נראה כאילו שבאו והניחו שני מונומנטים זה לצד זה. מונומנטים שהאמירה הערכית שלהם לא בהכרח זהה, מוטב שלא יעמדו קרוב מדי זה לזה, כי יש שיראו בזה עלבון. כך בדיוק גם קרה אז. האמת אולי גם פשוטה יותר. גיליתי שהמשפחות השכולות כעסו מאוד על כך שבני גורפינקל, יו"ר המועצה האיזורית גליל תחתון, שהיה ממקימי אתר ההנצחה, ה"אבא" של האתר, לא שאל אותם כלל בכל מה שקשור להקמת "מקדונלד" במקום. לדעתם הוא פשוט עשה את זה על דעת עצמו. אני חושב שמעבר לכל האמירות הגדולות על מה שקרה בצומת גולני, מה שכולנו יכולים ללמוד מהמקרה היא מלת המפתח שצריכה להנחות את כולנו בבואנו לעצב דפוסי הנצחה וזיכרון. והמלה הזו היא: רגישות.