בֵּן יָפֶה נוֹלַד / אהוד מנור
בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל,
וּמְבַרְכִים הִגִיעוּ מִכָּל עַבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעְתַּר הָאֵל
וְהַחִטָה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶׁבֶר.
שֶׁמֶשׁ חַם זָרַח
וְרוּח קַר נָשַׁב
הַיֶּלֶד כְּבָר לוֹמֵד לִקְרֹא בַּסֵפֶר.
עֵץ שָקֵד פָּרֵח,
סִיוָן, תָּמוּז וָאָב
וְהַתִּינוֹק הָרַךְ הָיָה לְגֶבֶר.
בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן
לְיַד הַתָּחֲנָה,
חִכְּתָה אִתּוֹ "עַד שֶׁתָּבוֹא רַכֶּבֶת".
בְּשָׁכְבָה לִישֹׁן,
לִפְנֵי שֶׁנִרְדְמָה,
שוּרוֹת כְּחֻלוֹת הָיְתָה אֵלָיו כּוֹתֶבֶת.
צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת
בָּעֶרֶב כְּבָר קָרִיר,
יָפָה בְּלֵיל שַׁבָּת חִכְּתָה בַּשַׁעַר.
סְתָו בָּרְחוֹבוֹת,
מָחָר הִיא בַּת עֶשְׂרִים,
אַךְ לָמָה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַעַר?
בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבַרְכִים הִגִיעוּ מִכָּל עֵבֶר
גֶּשֶׁם טוֹב יָרֵד
כִּי נֶעְתַּר הָאֵל
וְהַחִטָה נָבְטָה בָּשְׂדוֹת הַשֶׁבֶר.