בתם של חוה ויוסף ישעיהו ברגר. נולדה ביום ט"ו באב תרצ"א (29.7.1931) בעיירה צ'נגר שבהונגריה. אחות צעירה של רבקה.

ברוריה נולדה בשם אווה וכונתה "אייווי" בפי כול. בגיל שנה עלתה באונייה עם הוריה ואחותה לארץ ישראל, אחרי שאביה הציוני נחרד מגילויי האנטישמיות שחווה. הם השתקעו בשכונת יהודית בתל אביב, התאקלמו היטב בארץ, והיא הלכה לגן ילדים בשכונת שרונה.

בשנת 1937 החליטו הוריה לקחת את המשפחה לביקור בהונגריה לתקופה קצרה, כדי לעזור לסב שבריאותו הידרדרה ולנוח ממאורעות הדמים בארץ. כשירדו מהאונייה נעצר אביה בידי השלטונות בחשד לריגול אך הצליח להימלט ולחזור לארץ ישראל. בנות המשפחה נותרו בהונגריה בלעדיו ונאלצו להתייצב מדי יום בתחנת המשטרה ולהסתיר את קשר המכתבים עימו.

חייהן שם היו קשים. ברוריה החלה ללמוד בכיתה א' באותה התקופה, אך לא היה לה קל מאחר שלא דיברה הונגרית – עד אז דיברו עימה הוריה רק עברית, והתרבות והמנהגים המקומיים היו זרים לה.

במהלך מלחמת העולם השנייה פלשו הנאצים להונגריה, ובשנת 1943 עברה המשפחה לגור בגטו בעיר מאטסלקה. בשנת 1944 נשלחה ברוריה עם אחותה, אימה וקרובות משפחה נוספות בקרון בהמות למחנה ההשמדה והריכוז "אושוויץ", והיא בת שלוש-עשרה בלבד. ב-25.3.1944, בהגיען למחנה, על הרציף הפריד אותה אסיר יהודי בכוח מסבתא רבתא שלה כדי שתלך עם נשים צעירות ולא תילקח ישירות לתאי הגזים. תחילה הושמה בביתן הילדים וחשבה שהעשן המיתמר בא ממפעל בובות, אך עד מהרה הבינה את מקור העשן לאשורו.

בהמשך הצליחה להגיע לביתן הנשים שבו היו בנות משפחתה, אחראית הביתן חיבבה אותה ואפשרה לה להישאר מאחר שהייתה חרוצה וניקתה את הדרגשים של האסירות. כמו כן התנדבה לעבוד בהעברת אוכל ממחנה אחר, כך זכתה למנות אוכל גדולות יותר, שאת חלקן מסרה לאחותה ולאימה.

זמן לא רב לאחר הגיען למחנה חלתה אימה בטיפוס. ברוריה דאגה ברוב תושייה להשיג לה תה, אך עד שהגיעה לבית החולים של המחנה האם נפטרה.

באחד הימים נשלחה לתא גזים, אך המנגנון לא פעל, ובעזרת אסירה שסייעה לה ברחה והצטרפה לקבוצת נשים באזור אחר במחנה. הקבוצה הועברה על ידי הגרמנים למחנה עבודה בעיר לינץ שבאוסטריה, שם עבדה במפעל נשק. מלבד עבודת הפרך סבלה מרעב ותת-תזונה, מפציעות ומרגעי אימה.

לאחר שחרור המחנה במאי 1945 על ידי צבא ארצות הברית התמוטטה, ונמחצה בשוגג על ידי אסירות אחרות בדרכן החוצה. שלושה חודשים שכבה בבית חולים במצב קשה מאוד.

כשהחלימה חזרה להונגריה בדרך לא דרך ובשנת 1946, אחרי שאביה איתר אותה, עלתה על אוניית דייגים שהפליגה לארץ ישראל. היא נכנסה ללא עיכוב, בהיותה אזרחית הארץ מילדותה, וכאן התרגשה לפגוש את אביה האהוב אחרי עשר שנים שלא התראו. האב נתן לה לפתוח את הארגז שאימה שמרה אצל חברים עד שישובו מהביקור בהונגריה. הארגז הכיל את הנדוניה של אימה – חפצים שברוריה נזקקה להם באותה העת, אך היא חשה שהוא מכיל גם את האהבה, את החום ואת הרכות של האם שנספתה. לדאבונה גילתה שאחותה רבקה נספתה אף היא בצעדת מוות.

עם אביה גרה בשכונת בלינסון שבפתח תקווה ולמדה בתיכון בקיבוץ גבעת השלושה, לשם נסעה באוטובוס עם בת של חברי המשפחה. בדרכן נאלצו לעבור בדיקות של הבריטים שמא הן מבריחות נשק, ואף על פי שלעיתים הן אכן עשו זאת, לא נתפסו.

בשנת 1947, התגייסה לשורות "ההגנה" ולאחר מכן לצה"ל ולחמה במלחמת העצמאות.

במהלך השירות הצבאי חלתה בשחפת, עברה ניתוח שהסתבך ובעקבות זאת נכרתה ריאתה השמאלית.

מהפיצויים שקיבלה בשל נכותה קנתה לאביה חלקת אדמה בפתח תקווה. בת זוגו החדשה של אביה, מרים, הייתה לה כאם.

את יהושע פלוסברג, ניצול שואה אף הוא, הכירה בשנת 1952 בבית הבראה לחולי שחפת. מאחר שהשניים לא רצו לספר על מחלתם, סיפרו למכריהם שנפגשו בתור לקולנוע. כעבור כמה חודשים, עוד באותה השנה, נישאו. לאורך השנים שררה ביניהם אהבה, יחסי הזוגיות שלהם היו טובים, ויחד התמודדו עם זיכרונות העבר.

את ביתם הקימו בשכונת רמת החייל בתל אביב. שתי בנות נולדו להם – חוה ואסתי, ואחרי שבנו בית בחולון נולדו שתי הבנות הצעירות – רבקה ורונית. הבית היה תמיד מסודר ומאורגן, ניהלה אותו למופת ובישלה אוכל רב ומטעמים.

הייתה אם אוהבת ומחבקת, תומכת, מבינה ודואגת. מדי צוהריים חיכתה בחלון המטבח לבנותיה עם שובן מבית הספר וכיבדה אותן בכוס חלב ובקוביית שוקולד. היא הקפידה על הליכותיהן, עודדה אותן ללמוד ולהעשיר את הידע וחינכה אותן לשאוף למצוינות. היה לה חשוב שישתתפו בפעולות של תנועת הנוער "הצופים". גם את אהבת הטבע שלה הנחילה להן, בטיולים. מדי קיץ נסעו לנפוש בטבריה, וכשבתה חוה עברה בבגרותה לארצות הברית, טסה לעיתים תכופות עם יהושע לבקרה.

ברוריה למדה הנהלת חשבונות ועסקה בכך בבנק במשך תקופה. בנשמתה הייתה יזמית ושאפה להתקדם, וגם את יהושע דחפה ליצור ולהיות בעשייה – הם הקימו חנות, מפעל למגנטים ומשרד להנהלת חשבונות. כדברי בתה רבקה: "היא הייתה הקטר בבית".

בגיל שבעים החל מצבה הרפואי להידרדר עד שנאלצה להיעזר בבלון חמצן דרך קבע.

בשנת 2007 נפטרה בתה הבכורה והאהובה חוה ממחלת הסרטן.

ברוריה בורכה בנכדים ונכדות ואף זכתה לנין אחד. היא הותירה את חותמה עליהם באופייה, ובמטעמים המיוחדים שהכינה להם שבתה את ליבם.

אישיותה יוצאת הדופן ורבת-התושייה בלטה לאורך כל חייה, גם בשעותיה הקשות. חביבה על אנשים, נדיבה, תמיד ביטאה את דעתה ביושר ובהגינות והיו לה חברים רבים.

בחודש פברואר 2012 חלתה בדלקת ריאות והתאשפזה בבית חולים. את אנשי הצוות הרפואי קיבלה בהערכה ובמאור פנים, במחיאות כפיים ובמחמאות. לאחר כחודש הלכה לעולמה.

ברוריה פלוסברג נפטרה ביום ב' בניסן תשע"ב (25.3.2012). בת שמונים ואחת בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת, סמוך לקבר של בתה חוה. הותירה בעל, שלוש בנות, נכדים ונכדות ונין.

על מצבתה חקקו אוהביה: "נולדה בהונגריה, ניצולת אושוויץ. עם סיום המלחמה עלתה לישראל והשתתפה במלחמת העצמאות. הצליחה להקים משפחה לתפארת. בליבנו תהיה לעד". על המצבה נחקקה גם כתובת לזכרן של אימה ואחותה.

בתה רבקה ספדה: "אמא יקרה שלי, אמיצה שלי, גיבורה, היית לי אימא נהדרת, דואגת, מבינה, מסבירה ומלטפת. דאגת לנו לבית חם ואוהב, לימדת אותנו את אהבת הטבע. ממך למדתי לאהוב את ריח הגשם, ריח הרפת וריח הדשא ... חייך הם מסכת של סבל ואושר".

נכדתה כתבה: "סבתא יקרה, לוחמת אמיתית. שרדה את בירקנאו ותאי גזים. הגיעה לארץ ולחמה במלחמת העצמאות ביפו ... והייתה נכת צה"ל. תודה לך. חושבת עלייך כל יום ועל כמה שהיית חזקה. אוהבת אותך".

קורותיה של ברוריה, בעיקר בתקופת השואה, מתוארים בפירוט באוטוביוגרפיה שכתב בן זוגה יהושע.