בנם של אסתר ושמואל. נולד ביום י' בתמוז תש"ד (1.7.1944) בעיר פאס שבמרוקו.
בשנת 1956 עלתה המשפחה – ההורים וחמשת ילדיהם - ארצה והשתכנה ביישוב שלומי. לאחר כמה שנים עברה לחיפה. אלי התחנך בעיר, היה ילד שובב שאהב מאוד לשחק בכדורגל ובכדורסל.
בגיל שש-עשרה הכיר את מזל, אחותו של חברו ללימודים, ומאז הפכו לזוג ודרכיהם לא נפרדו.
לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא ושירת כלוחם בחטיבת "גולני", במחנה הצבאי שרגא הסמוך לעכו. אלי אהב את הצבא, השקיע בשירות ותמיד הקפיד ללבוש מדים מסודרים ונקיים.
אחרי שחרורו מהשירות הסדיר הוא התגייס למשטרת ישראל ושירת תחילה ביפו. בהמשך, עבר לצפון הארץ ושימש כשוטר סיור בתחנת נהריה, מרחב גליל דאז.
בשנת 1969 הוא התחתן עם מזל בת זוגו ונולדו להם בנותיהם נורית ואילנית. אלי היה איש משפחה למופת - בן זוג אוהב ואבא מסור ונערץ, שהיטיב לשלב בין עבודתו לחיי המשפחה ואף התנדב לעיתים קרובות להיות הורה מלווה בטיולים השנתיים של בנותיו.
המשפחה והמשטרה היו מרכז חייו. הוא היה שוטר ערכי ורגיש, שאהב את עבודתו ואת השוטרים חבריו לעבודה. באחד הימים, במהלך משמרת לילה הוא סיכל הברחת סמים גדולה בגבול לבנון. תושבי נהריה הוקירו אותו, וכאשר היה יוצא לסידורים בעיר, תמיד ניגשו אליו אנשים, העתירו עליו אהבה וכבוד והוא כיבד אותם בחזרה.
במהלך שירותו התקדם לדרגת רב-סמל ראשון.
מצויד בחיוך תמידי, בעיניים בורקות, בלב רחב ובשמחת חיים, הוא נהג ללכת לים ולבלות עם חבריו הרבים. בבית, טיפח את אוסף המכוניות המיניאטוריות שכה התגאה בו.
הספורט המשיך להיות חלק חשוב בחייו, הוא נהנה לצפות במשחקי כדורסל ואהד את קבוצת הכדורסל "מכבי תל אביב" ואת קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים".
בתקופת היותו במשטרה התפתחה בגופו מחלת ריאות כתוצאה מהשירות, ועל אף מצבו הרפואי שהחמיר במהלך השנים הוא לא ויתר על העבודה בשטח שכה אהב. גם כאשר חווה קשיים בריאותיים, מעולם לא חשף אותם ולא התלונן על סבלו. בתו תיארה אותו כ"איש שכולו טוב". תמיד הקרין ביטחון, חוסן וחוזק.
אלי זקן נפטר ביום ט"ו באדר א' תש"ס (21.2.2000). בן חמישים וחמש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בנהריה. הותיר אחריו אישה, שתי בנות ואחים.
על מצבתו כתבו אוהביו: "זכרך לא ימוש מלבנו לנצח. עיניך היוקדות וצחוקך עוד מהדהד. איתנו תישאר. לנצח תיזכר".
אלי מונצח באתר האינטרנט המשטרתי "לזכרם" ובאנדרטת המשטרה שבמכללת השוטרים בבית שמש.

