בן לאה ויצחק. נולד ביום ז' בטבת תש"ח (20.12.1947) בעיר הנמל איזמיר שבתורכיה. אח למחצה של ליאון, ויטלי, דוד ושמואל (סמי), אֶחיו מנישואיו הראשונים של אביו.

ישראל גדל והתחנך בתורכיה, שם חגג בחיק משפחתו בר מצווה. בשנת 1962 עלה ארצה לבדו, הצטרף לכפר הנוער "עתיד" ע"ש יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב ושהה בפנימייה במקום. הוא השתלב היטב בכפר, רכש חברים טובים וטווה קשרים ארוכי טווח, אשר ליוו אותו גם כשבגר.

הוריו עלו ארצה כשנה אחריו, בשנת 1963, והתיישבו ביישוב קדימה שבשרון.

עם תום לימודיו התגייס לצה"ל. תחילה שירת בחטיבת גולני ובחלוף שנה שובץ לשירות בחטיבת הצנחנים, במחנה סירקין. משסיים את שירות החובה המשיך לשירות קבע באגף האפסנאות (כיום – אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה).

בשנת 1970 הכיר את רחל. השניים נישאו בשנת 1972, הקימו את ביתם ביישוב קדימה וכעבור שלוש שנים עברו לתל אביב. נולדו להם ארבעה ילדים: לאה (ליאת), יצחק (צחי), שמואל (שמוליק) ויעל. המשפחה התחברה לחבורה שליוותה אותו מימי לימודיו, החברים נהגו לבלות יחד ולצאת לאירועים חברתיים ולטיולים משותפים.

בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים היה ישראל מראשוני יחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים של צה"ל, ושימש כאחראי אפסנאות ביחידה. הוא אהב מאוד את השירות ביחידה, היה מסור לעבודתו והקדיש זמן רב לביצוע המשימות והפעילויות להן נדרש.

אופי העבודה ביחידה, והעובדה שאנשיה לוקחים חלק בפעילות מבצעית ובפעילויות מיוחדות לצד יחידות צה"ל השונות, חייבו את ישראל לזמינות גבוהה ולכוננות מתמדת, והוא קיבל זאת בהבנה ובמסירות. בני משפחתו סיפרו כי היה נכון להיקרא מיידית למשימות בכל עת, והקפיד לשמור על דיסקרטיות באשר לתפקידו ולאופי הפעילות שביצעה היחידה.

חבריו לשירות כינו אותו "מורעל" והוסיפו כי חוש האחריות ודבקות במשימה היו נר לרגליו, וכי הוא תמיד הקפיד לוודא שכל המשימות בוצעו טרם עזיבת הבסיס – "גם כשכולם היו יוצאים לבתיהם, ישראל היה נשאר לוודא שכל הכלובים סגורים", כלשונם.

מסירותו יוצאת הדופן ליחידה הביאה לכך שמשפחתו לא זכתה לראות אותו מספיק, וצחי בנו סיפר כיצד היה נוסע לבקר בבסיס כדי להיפגש עם אביו. צחי הוסיף כי אין לו ספק שאביו אהב את שגרת השירות ואת המשימות המיוחדות אליהן הוזנק מדי פעם, וכי המקצועיות שלו ושל הצוות סביבו הייתה חשובה לו עד מאוד.

רחל סיפרה כי כל אימת שהיו אירועים בהם נפגעו לוחמים או כלבים מהיחידה, הייתה הידיעה על כך נוגעת לליבו של בעלה עד מאוד.

בשנת 1989 במהלך פעולה של היחידה בלבנון נפגע רב-סמל בכיר ישראל. לאחר תהליך שיקומי ארוך השתחרר מצה"ל ושב לביתו, אך נאלץ להמשיך ולעבור טיפולים תכופים במכון הלב במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר. בני משפחתו תמכו בו וליוו אותו לכל אורך השיקום ובטיפולים שלאחריו, וסייעו לו במסירות אין קץ.

ישראל ניסה לשמור על מורל גבוה לאורך הטיפולים שעבר, ומצב רוחו השתפר פלאים עם הולדת נכדיו. הוא נהנה מאוד לבלות בחברתם, אהב מאוד את הסיפורים ואת הרוח הרעננה שהביאו עימם והוקיר את הרגעים לצד משפחתו המורחבת.

ישראל נחום נפטר ביום י"ג בחשוון תשע"ז (14.11.2016). בן שישים ותשע בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. הותיר אחריו אישה, ארבעה ילדים, נכדים, נכדות ואח.

על מצבתו כתבו אוהביו: "אהבתך ומסירותך יישארו עימנו לעד".