בנם הבכור של רבקה ושמואל. נולד בשנת תש"ד (1944) בבומביי שבהודו. אח לאברהם, הרצל, נורית, בת שבע וחנוך.

אליהו גדל והתחנך בעיר בומביי (לימים מומבאי). אף שמצבה הכלכלי של משפחתו לא היה קל, הצליח להשקיע זמן בלימודיו והצטיין. בגיל אחת-עשרה נפטר אביו, והוא הועבר לתקופה מסוימת לבית יתומים.

בגיל שבע-עשרה עלה לארץ בעליית הנוער עם תנועת הנוער "בני עקיבא", בלי משפחתו. בישראל גר בקיבוץ אצל משפחה מאמצת.

זמן לא רב אחרי עלייתו התגייס לצה"ל במעמד של חייל בודד, ושובץ לחטיבת "גולני" של חיל הרגלים. האנגלית הייתה שגורה בפיו ולכן נשלח לקורס חובשים, שבו היה יתרון לשפה זו. עד מהרה שימש כחובש גדודי וכן עבר קורס מ"כים (מפקדי כיתה).

בפעילות במהלך השירות הוא נפצע מירי, עבר טיפול רפואי וחזר לשרת.

בסופי השבוע ובחופשות גר תחילה לבדו ביישוב קדימה ובהמשך השירות אצל משפחה מאמצת בנתניה.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד לפרנסתו במגוון תחומים: למד מכונאות רכב, עסק בסיעוד בבית חולים, שימש חובש בטיולים של בתי ספר ועבד עם נערים בסיכון בכפר הנוער "הדסה נעורים", שאותם חנך בעבודה במוסך.

כשהיה בן עשרים וחמש עלו ארצה מהודו אימו, אחיו ואחיותיו. כעבור כשנה פגש את רחל. לאחר שחיזר אחריה במשך זמן-מה, נקשרו השניים זה בזה ונישאו. אליהו אהב אותה מאוד ורצה לבלות בחברתה כמה שיותר. הוא שאף שיהיה לה טוב, סמך עליה ועודד אותה לצאת לעבוד כדי לפתח את עצמה ולהיות עצמאית. כשחשה ברע, טיפל בה ברגישות ובמסירות. "הייתה לו יכולת להרגיע ולשמור על פרופורציות", היא סיפרה.

לבני הזוג נולדו שתי בנות ובן - מירב, אורפז ואייל. אליהו היה קשוב ורגיש אליהם, מעורב בחייהם, וידא שלא יחסר להם דבר והנחיל להם ערכים של עזרה לזולת, נתינה ושימת לב למצוקה של האחר. פעל כדי שילמדו היטב, שיוכשרו לחיים ושיחוו אותם במלואם. בבית נהג לטפל בעצמו בכל תקלה, ושיתף את ילדיו בעשייתו. בדרך זו לימד אותם בין היתר לכתוב מכתבים, להכיר מנוע של רכב ולהבין כיצד חשמל פועל. לכל מקום שרצו שמח להסיע וללוות אותם – לבילויים, לבדיקות רפואיות ולבסיס הצבאי - תמיד היה שם בשבילם. הודות לכך זכו ילדיו בתחושת ביטחון ובהרגשה שבכל עת אביהם יסייע להם בפתרון בעיותיהם וישמש להם רוח גבית.

אליהו בורך בידי זהב, וכישרונו בא לידי ביטוי במיוחד בנגרות ובחשמל. בנה רהיטים בבית, תיקן את כל הדרוש והמציא פטנטים באלקטרוניקה.

במרוצת השנים שירת במסירות בשירות מילואים ולחם במלחמת ששת הימים בשנת 1967, במלחמת ההתשה בשנים 1968–1970 ובמלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. לבנו קרא על שם חברו, חייל צה"ל שמת בזרועותיו במלחמת יום הכיפורים.

במהלך תרגיל מילואים בבסיס "צאלים", בגיל שלושים וחמש, עבר התקף לב, שהתברר שנבע מהפציעה בשירות הסדיר. מאז החל במסכת ארוכה של טיפולים רפואיים, ובמהלך השנים עבר שני התקפי לב נוספים.

את בני משפחתו שיתף בקשייו אך הקפיד שלא להדאיג אותם. למרות התפקוד הנמוך של ליבו התעקש לעשות הכול, לתפקד כרגיל ולא לוותר לעצמו.

כפטריוט דגל במוטו "לא לוקחים מהמדינה אלא נותנים למדינה". למרות מצבו הבריאותי רצה להמשיך להיות חלק מצה"ל, התנדב במשך שלוש שנים ל"משמר האזרחי", השתתף בגיוס חיילים בתרגולות ובחירום. תמיד בחן כיצד יוכל לתרום למדינה ולהועיל, וסיפורים על ניצול של הממסד על ידי האזרח הפריעו לו. בטיולים לצפון הארץ לקח את משפחתו לבונקרים ולאתרים שבהם לחם במלחמות. יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות היו בעיניו ימי קודש. ביום העצמאות השקיע בקישוט הבית במנורות צבעוניות ובדגלים, עד כדי כך שאנשים באו מכל רחבי נתניה עירו להתרשם.

ערכי המשפחה היו נר לרגליו, והוא שמר על קשר טוב עם משפחתו המורחבת ושש לעזור ולתת בעת הצורך. לעיתים קרובות פקד את בית הכנסת בו התפלל חמיו, על מנת לשמר את הקשר החם ביניהם, ובין היתר ליווה את דודתו בתהליך הקליטה כשעלתה מהודו וטיפל בחמיו במסירות כשחלה.

גם בבגרותם של ילדיו לא חדל להקשיב להם ולנהוג עימם ברגישות. בתו מירב סיפרה שמדי בוקר שוחחה עימו בטלפון, והוא תמיד זיהה לפי קולה מה מצב רוחה. ילדיו סיימו לימודים גבוהים, ובכך התגאה מאוד. רווה נחת מנישואיהם ומהילדים שנולדו להם – נכדיו.

את חבריו הטובים הכיר בשירות הצבאי, ועימם שמר על קשר קרוב לאורך השנים וראה בהם בני משפחה של ממש. רבות עשה עבורם בלי לבקש תמורה.

אליהו היה אדם חכם, כריזמטי, מלא אנרגיה, חזק, טוב לב ולוחם צדק שעורר השראה בקרב רבים ובלט בנתינה וברוחב לב. סובביו ידעו שאפשר לסמוך עליו. כשנתקל בפרשת שחיתות במקום עבודתו, נאבק להוציא את האמת לאור גם במחיר פיטורים. לא אחת סייע לאנשים בעתירות של תביעות קטנות ואף רכש ספרים כדי ללמוד לעומק את החוק, והדבר עניין אותו מאוד. בקלות התחבר לבני אדם חלשים, למשל פגועי נפש ועריריים, תמך בהם ועזר, וכשנודע לו על משפחה במצוקה, קנה עבורה מכשירי חשמל ואסף תרומות. בעת הצורך ניגש להשלים מניין בתפילה או בניחום אבלים.

בשנת 2004 עבר אירוע דום לב וניצל לאחר החייאה, בעקבות אירוע זה נפגע בתפקודו המוחי. מצבו הידרדר, הוא הצליח לזכור אך מעט מעברו, אך לא שכח את אשתו ואת חוויות השירות הצבאי.

אליהו בן שמואל נפטר בערב פסח, י"ד בניסן תשע"ו (22.4.2016). בן שבעים ואחת וחצי בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בנתניה. הותיר אישה, בן ושתי בנות, נכדים, שלושה אחים ושתי אחיות.

ילדיו ספדו לו: "כל מי שהכיר אותך אהב אותך, כי היית אדם מיוחד, רגיש, מתחשב ואוהב ללא הפסקה. דמותך תישאר בזיכרוננו חרוטה, צרובה, ודבר לא ישנה או יפחית את האהבה הגדולה שיצרנו יחד ... אוהבים אותך הכי בעולם".