בנם של גלינה וייפים. נולד ביום ב' בתמוז תשמ"ז (29.6.1987) בקזחסטן.

נשוי למעיין, אביהם של אביתר, יהלי, נגה ונטע.

יעקב היה בן לאב יהודי ומשחר ילדותו נמשך ליהדות. כבר כילד בן עשר בער בו החלום הציוני, הוא שאף לעלות לישראל והחל להיערך לכך. אף תכנן לעלות לבדו ולמד לבשל ולגהץ, כשהוא מסביר "אני צריך לדעת לעשות הכול, לא יהיה מי שיעשה בשבילי".

בהמשך השתתף עם אחותו בפעילויות של הסוכנות היהודית בקזחסטן, התרשם מאוד ממראה עיניו והקשר הרגשי שלו לארץ הלך והעמיק. בהיותו בן חמש-עשרה השתייך לתוכנית נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) במטרה לעלות לארץ במסגרתה אך חש שעדיין אינו בשל לכך.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, כשמלאו לו שבע-עשרה שנים וסיים את לימודיו, הגשים את חלומו. הוא עלה לארץ לבדו באמצעות תוכנית סל"ה (סטודנטים לפני הורים) ושהה בכפר העולים בניצנה כשנה, שם למד עברית.

יעקב התגייס לצה"ל בשנת 2005, שנה לאחר עלייתו ארצה ושירת כלוחם בגדוד "דוכיפת" בחטיבת "כפיר". כחייל בודד התמודד בנוסף על שירות צבאי מאתגר, עם הסתגלות לארץ, שפה ותרבות חדשים, ללא הורים ומשפחה. חברו מהטירונות סיפר שהיו להם שיחות עמוקות בעיקר על אמונה. יעקב שאל הרבה שאלות כשהתארח בביתו בשבתות ושאף ללמוד, להבין ולדעת. בהמשך בחר לעבור גיור דרך קורס "נתיב" במסגרת הצבא אך במהותו כבר היה יהודי אמיתי, כך לדברי חברו.

המוטיבציה הפנימית של יעקב הייתה כה חזקה, יציבה ומבוססת ערכים, שיחד עם חוסנו הטבעי היה מוכן לאתגרים שעמדו בפניו, עמד בהם והתקדם לעבר מטרותיו. הוא יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ובהמשך גם לקורס קצינים. לטקס הסיום בבה"ד 1, בתיאום עם קצינת השלישות הגדודים, צה"ל הטיס את אימו של יעקב, גלינה, למפגש מרגש מאוד, אחרי שלא ראה אותה במשך כארבע שנים. ברשות המשפחה נשתמרו קטעים מרגשים ממפגשם המשמח לאחר פרידה ארוכה.

יעקב היה קצין חי"ר (חיל רגלים), ושירת כמפקד מחלקה בבסיס אימון חטיבתי "כפיר". לאחר פיקוד על מחזור טירונים אחד, יצא לקורס קציני כושר שבסופו שב לבא"ח כפיר כקצין הכושר הראשי שפיקד על מדריכי הכושר וקרב מגע והיה אחראי לבניית תוכנית אימוני הכושר ללוחמים.

לאחר שחרורו מהצבא פנה יעקב ללימודים במכינה הקדם-אקדמית בטכניון, בסיומם נרשם ללימודי הנדסת מכונות בטכניון בחיפה. בסיום לימודיו החל לעבוד בתחום, תוך זמן קצר הפך מקצועי מאוד כמהנדס מכונות ומומחה בתחום המכשור הרפואי. הוא אף ייסד סטארט-אפ (חברת הזנק) שנקרא "ליבאקורד" ורשם פטנט על שיטת טיפול בהפרעות קצב הלב.

בנוסף שימש כמנטור פעיל בארגון בוגרי הטכניון וליווה בהתנדבות סטודנטים במהלך לימודיהם במטרה לסייע להם לעמוד בדרישות הגבוהות. יעקב היה שותף להקמת מועדון החיילים הבודדים בחיפה ולקח חלק בצוות הראשון שליווה חיילים בודדים ביחידת כפיר. הוא גם שימש רכז מתנדבים בעמותת "אח גדול למען חיילים בודדים".

בעמותת "אח גדול למען חיילים בודדים" אמרו חבריו שיעקב היה דמות מעוררת השראה ומודל לחיקוי לכל חייל בודד שפגש אותו. הוא נתן כל מה שרק יכול היה עבור החיילים הבודדים ובדרכו הנעימה והצנועה הוביל עשייה משמעותית. אדם רחב לב שכל מי שפגש אותו חש בחותם הייחודי שהוא מותיר, החיוך, הנועם, דרך ארץ ורצון לתת, אדם ששידר ביטחון ושלווה.

יעקב ראה חשיבות רבה בקירוב הלבבות בעם בישראל ושליחות בפעילות לקידום נושא זה. כחלק מפעילותו כתב מאמר בנושא הגיור והגרים בישראל ובו הצעה לשיפור הטיפול בנושא באופן שישפר את תחושת השייכות של מי שעברו גיור.

בשנת 2010 נישא יעקב למעיין. בני הזוג הקימו את ביתם בחיפה ועם השנים נולדו להם ארבעה ילדים: אביתר, יהלי, נגה ונטע. במשך כארבע שנים התגוררו ביישוב חרמש בצפון השומרון, ובאוגוסט 2023 עברו להתגורר באור עקיבא. מעיין תיארה את יעקב כ"מלאך אמיתי, האיש הכי טוב ביקום כולו, לב טהור שרצה להפיץ רק טוב בעולם". היא סיפרה שהוא ניחן בפשטות ובחום טבעיים. תמיד היה הראשון להתנדב, לקפוץ, להציע את עצמו בלי להסס לרגע. יעקב היה אדם מיוחד במינו. בכל מקום שאליו הגיע היה חביב על הבריות, עם פנים מוארות וחיוך ענק. מלא אופטימיות ואמונה גדולה בדרך. מלח הארץ ממש.

יעקב היה ציוני אמיתי ויהודי בכל נפשו, בעל ידע רב והבנה ברזי התורה והאמונה היהודית. את הבוקר היה פותח בלימודי משניות ובנסיעותיו לפגישות היה מאזין לשיעורי תורה, בעיקר של הרב שרקי. הוא בחר להיות יהודי אורתודוכסי דתי מתוך אמונה שלמה שזו הדרך הנכונה, שבבחירתו להיות יהודי הוא מקבל את כל מה שכרוך בכך. יעקב קיבל על עצמו עול מצוות כשהוא מוקיר במיוחד את המצוות שבין אדם לחברו. הוא אהב את התורה ואת ארץ ישראל בה ראה ארץ קדושה, ופעל לחיזוק הלאומיות והאחדות בעם ישראל.

יכולותיו, כישרונותיו והצלחתו המוכחת לא שינו את תכונותיו כאדם, הוא נותר צנוע ועניו. "הוא היה איש נטול אגו" סיפרה מעיין. תמיד אדיב, תמיד זוכר להגיד תודה. חברים לעבודה תיארו אותו כ"פלא של אישיות, נדיבות וטוב לב שלא ניתנים לתיאור. הראשון לעזור ולסייע, ראש גדול ולב ענק. מוכשר ביותר ואיש משפחה למופת".

יעקב חיפש ומצא דרך לשלב את משימות חייו ואת חיי המשפחה יחד עם השירות הצבאי. הוא היה אבא עדין ורגיש, סבלני ודואג, האבא המושלם. השקיע זמן רב במשפחתו, שהייתה קודמת לכול עבורו, ובילה שעות רבות עם הילדים בבית כדי לדאוג שחוויותיהם היומיומיות תהיינה עם אבא. את הקריירה שלו ניהל בלילות.

הוא היה קשור להוריו בקשר חזק במיוחד, שיתף אותם תדיר בשמחותיו ובהישגיו, גילה דאגה נוגעת ללב לאימו לאחר פטירת אביו, ובכל שנה הזמין אותה לבוא לבקר ולשמוח בצמיחתה של משפחתו הנפלאה.

באוגוסט 2023 יעקב צילם והקליט כמה משפטים לאשתו מעיין: "נניח שהייתה לי רק שעה אחת לחיות, מה הייתי עושה? הייתי אומר לך ששינית את חיי ומילאת אותם במשמעות, בעשייה, בהקמת המשפחה... אנחנו כמו שני כוכבי לכת שנפגשו ולא ייפרדו לעולם..."

יעקב שירת במילואים כסמ"פ (סגן מפקד פלוגה) בגדוד "נדב" 7037 בחטיבת שומרון. כמפקד בצבא היה אהוב ומוערך מאוד, ידע לשלב בין רגישות לנחישות במשימה והיווה דוגמה אישית. הוא ראה חשיבות בליווי החיילים שבפיקודו גם ברמה האנושית ולא רק המקצועית, ואת הנתינה למען המדינה ראה כערך מרכזי. בשנת 2023 החל קורס מ"פים, והיה אמור להחליף את מפקד הפלוגה שלו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו בוקר יצא יעקב לתפילת החג בבית הכנסת. כחצי שעה לאחר מכן, התקבלה שיחת טלפון מהמ"פ ובפיו עדכון על המצב הביטחוני ועל כך שממתינים לאישור לצו 8. כשהתקבל האישור, מעיין מיהרה לבית הכנסת להעביר את ההודעה ליעקב. הם הזדרזו לשוב הביתה לארגן תיק עם הציוד הנדרש הרב, שיספיק לתקופה ממושכת בלתי ידועה. אחרי שווידא שחייליו קיבלו את ההודעה נפרד מרעייתו וילדיו ונסע במכוניתו לבסיס.

במלחמה תפקד כסמ"פ בגדוד 7037 בחטיבת שומרון. במהלכה כתב לחייליו: "פלוגה ב', אני רוצה שתדעו ושתאמינו בזה - אנחנו האנשים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון. אני רואה בעיניים של כל אחד מכם את הערכים והכאב והמוכנות לעשות כל שיידרש כדי שמדינת ישראל תצא מהמשבר הזה, ובע"ה תנצח והגורל המר יתהפך לניצחון. ניצחון של כולנו. של עם ישראל. של אזרחי ישראל השותפים בגורל האומה. ואני לא פוחד להגיד את זה, גם ניצחון של הטוב על הרע בעולם כולו. אנחנו נהיה התקדים. חייבים להכריע את הרוע. לא חייבים להכיל אותו. לא עוד. ואנחנו, חיילי צה"ל, חוד החנית של העולם כולו במלחמה הזאת. ועוד דבר חשוב לי שתדעו. אני לא אפשוט את המדים עד שאחרון השבויים יחזור הביתה, תהיה החלטת הממשלה אשר תהיה. כל פקודה אחרת תיחשב בעיניי כבלתי חוקית בעליל. אנחנו ננצח".

ב-13 באוקטובר 2023 כשעה לאחר כניסת השבת התקבל דיווח על אירוע יידוי אבנים לעבר כוח צה"ל מגזרה שכנה, סמוך לצומת אימתין בשומרון. יעקב הוקפץ לאירוע עם הקשר שלו. במהלך הפעילות המבצעית שכללה סריקות אחרי מחבלים, הגיח רכב חשוד בעל לוחית רישוי פלסטינית. כוח צה"ל נוסף שהיה בזירה פתח באש לעבר הרכב, וכתוצאה מכך יעקב ספג פגיעת ראש ישירה ונהרג.

סרן יעקב נדלין נפל בקרב ביום כ"ט בתשרי תשפ"ד (13.10.2023). בן שלושים ושש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באור עקיבא. הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, אם ואחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סרן.

אשתו מעיין ספדה לו: "הלאומיות והאהבה למדינה זרמו לך בעורקים. הייתה לך בקשה אחת פשוטה - שדגלים לאומיים יונפו בכל מקום, וכמה שיותר. אני רוצה לספר לך שהיום עשו לכבודך שיירת דגלי ישראל. היום מילאו את בקשתך". ועוד סיפרה: "יעקב היה החבר הכי טוב שלי, אהובי הנצחי, האבא המושלם של הילדים המתוקים שלנו. החוסר והגעגועים אליו הם אינסופיים. הכאב שורף בנשמה".

משפחתו יזמה כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו, ובראש חודש ניסן תשפ"ה נערכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת "היכל הקדושים" באור עקיבא.

ארגון "אח גדול" מקיים אחת לשנה סמינר עם עולים חדשים מתוכנית סל"ה ניצנה לזכרו ובדמותו של יעקב.

עמותת "יפת"ח" בשיתוף עיריית אור עקיבא הפיקה סרטון הנצחה ליעקב - "אנחנו ננצח".

בינואר 2025 נערך מרוץ יעקב נדלין הראשון לזכרו. המרוץ התקיים ביישוב שבי שומרון, והשתתפו בו לוחמי גדוד 7037, חברים ובני משפחה.

חמ"ד מחוז חיפה הפיקו סרטון לזכרו "מניפים את הדגל, משיבים את הרוח".

מעיין ממשיכה את חזונו של יעקב בפיתוח הסטארט-אפ שהקים יעקב. "זו תהיה ההנצחה הטובה ביותר שאוכל לעשות לזכרו ולכבודו. אני רוצה שכולם יידעו מי היה יעקב בחייו, וכמה עוד היה לו לתת כאן. איזה מוכשר הוא היה, כמה חוכמה ותבונה היו בו. והלוואי שנהיה ראויים".