בתם של חנה וג'ורג' שמש. נולדה בכ' בטבת תשל"ו (23.12.1975) בפתח תקווה. אחות צעירה ליעקב ולאייל.

אם אוהבת לעידו ולמאיה.

מירב גדלה בפתח תקווה, למדה בבית הספר היסודי "שיפר" ובהמשך בחטיבת הביניים "אחד העם". את לימודי התיכון סיימה בבית הספר "רון" בהרצליה. היא גדלה בסביבה משפחתית חמה, והייתה דמות מאחדת ומרכזית בקרב בני המשפחה הקרובים והרחוקים.

בכל מקום שבו הייתה, נוכחותה של מירב בלטה: חיוך רחב, צחוק מתגלגל ואישיות כובשת שפתחו לבבות. היא יצרה קשרים בקלות, הייתה מעורבת חברתית, והפכה במהרה לדמות אהובה ומוערכת בקרב קרוביה וחבריה.

בשנות התיכון התנדבה במשטרה, וכבר אז ניכרו בה מחויבות, אחריות ויכולת לראות את האדם שמולה. לאחר שסיימה את לימודיה התגייסה לצה"ל ושירתה במפקדת הקריה. היא בלטה במקצועיותה וביחסי האנוש המצוינים שלה, וזכתה להערכה רבה מצד מפקדיה וחבריה ליחידה.

ביום 8.7.1997 התגייסה למשטרת ישראל ושירתה בתחנת פתח תקווה – תחילה במשרד הסיור ובהמשך כחוקרת וכרכזת נוער בחטיבת החקירות. מירב הייתה מסורה לעבודתה, חדורת שליחות ואמונה עמוקה ביכולתם של בני נוער להשתנות ולצמוח. היא ליוותה ילדים ובני נוער בסיכון ברגישות, באכפתיות ובנחישות, והייתה עבורם דמות משמעותית, תומכת ומכוונת. רבים מהם זוכרים את הדרך שבה האמינה בהם, עודדה אותם ופתחה עבורם דלתות שלא האמינו שיוכלו לעבור בהן.

במהלך שירותה למדה תואר ראשון בקרימינולוגיה במכללת אריאל, מתוך רצון להעמיק את הידע המקצועי ולהיטיב עם מי שנזקקו לעזרתה.

מירב התגוררה ביישוב אורנית, שם גידלה באהבה גדולה את שני ילדיה – עידו (יליד 2003) ומאיה (2007). היא הייתה אם מסורה, חמה ומפנקת, שדאגה לכל מחסורם והייתה עבורם עוגן של יציבות, שמחה ואור.

לאורך שנה ושבעה חודשים התמודדה מירב באומץ עם מחלה קשה. בתקופה זו עמדה משפחתה לצידה כל הזמן, ילדיה, אחיה, אימה וחבריה הקרובים ליוו אותה, תמכו בה וחיזקו אותה ברגעים הקשים והאחרונים. אהבתם הגדולה הקיפה אותה עד יומה האחרון.

רב-סמל בכיר מירב בכר שמש נפלה בעת שירותה ביום כ"ז באייר תשפ"א (9.5.2021), והיא בת ארבעים וחמש. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה. הותירה אחריה בן, בת ושני אחים.

אהוביה כתבו על מצבתה: "אהובת ליבנו, קרן השמש של חיינו, רוחב ליבך ואישיותך יהיו תמיד נר לרגלינו".

ילדיה, עידו ומאיה, כתבו עליה דברי געגוע מרגשים, המשקפים את עומק הקשר, האהבה והחסר שנותר בחייהם. אחיה אייל ספד לה בכאב גדול, ותיאר אותה כאחות מדהימה, תומכת ואהובה, שהייתה אור גדול בחייו.

כתבה הבת מאיה: "אני כותבת ובאמת לא מעכלת, איזו אימא היא הייתה, באמת זכיתי בה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי והאוזן הקשבת שלי תמיד. הגעגוע אליה תמיד יישאר הכי קרוב אליי בלב לנצח. היא תמיד תלווה אותי. אמשיך להנציח אותה ולהזכיר איזו אימא היא הייתה. מתגעגעת אליה ואוהבת אותה הכי בעולם".

הבן עידו כתב: "בכל יום בחיי אני מרגיש אותה איתי, אי אפשר להתרגל לשינוי שכזה, איבדתי חלק ממני. אני מודה בכל יום שגידלה אותי ואת מאיה ולא החסירה מאיתנו דבר. היא לימדה אותי לאהוב ולכבד כל אדם, לראות תמיד את הצד החיובי בכל דבר ושאין דבר העומד בפני הרצון. היא תמיד דחפה אותנו הכי גבוה שאפשר.
מעריך כל רגע שהיינו ביחד ומתגעגע אליה כל כך".

חבריה לעבודה במשטרה הדגישו את הערכתם הרבה למקצועיותה, למסירותה וללב הרחב שהביאה לכל משימה. הם סיפרו על דמות חזקה, רגישה ומנהיגה טבעית, שהשפיעה על סביבתה והותירה חותם עמוק בלב כל מי שעבד לצידה.

מירב מונצחת באנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שבמכללת השוטרים בבית שמש, ובתחנת משטרת פתח תקווה.

מורשתה של מירב – של אנושיות, נתינה, אמונה באדם ואהבה גדולה – ממשיכה ללוות את משפחתה, את חבריה ואת כל מי שזכה להכיר אותה.