בן רבקה ויעקב, נולד ביום י"ט באלול תרפ"ז (16.9.1927) בשכונת ימין משה בירושלים, בן למשפחה מיוחסת מן היישוב הישן, דור רביעי בארץ. קיבל חינוך דתי ב"תלמוד-תורה" וב"ישיבה" ונשאר נאמן לחינוך זה עד יומו האחרון. בשנת 1946 נאלץ להפסיק את לימודיו ולהתחיל לעבוד באריגה ולבוא לעזרת המשפחה.

עם פרוץ מלחמת-העצמאות היה מראשוני המתייצבים לשמירה בגזרת שייח'-ג'ראח ו"בית-מנדלבוים", ועם הקמת היחידה הדתית הראשונה בירושלים התגייס אליה גיוס מלא. היחידה נשלחה לגיזרת מוצא-ארזה והוטלה עליה האחריות לשמירת המקום ולשיירות העוברות. נחום היה נחוש לצאת לקרב ורבה היתה שמחתו בחוזרו מהתקפה אחרי שהיכה באויב. הוא הצטיין באומץ-לב ובקנאות, ולעתים נאלץ מפקדו להניאו מלצאת, פן לא יוכלו להחזירו כל עוד לא בא על סיפוקו המלא. נחום-זאב השתתף בקרבות בצובה, הקסטל, בפעולת "נחשון", בשער הגיא ובהגנת משלטיו. עם סיום ההפוגה הראשונה חזרה היחידה ירושלימה והשתתפה ברוב הפעולות שנערכו בעיר בעשרת ימי הקרבות. הוא נתמלא זעם בשומעו על נפילת "בית- מנדלבוים", שבו שמר, ולא נרגע עד שכבשה יחידתו את הבית מידי האויב.

פרשה חדשה בחייו החלה בהישלחו לקורס מקלענים. הבית שבו נולד, היה הבסיס ליציאה לכיבוש העיר העתיקה, בו התפלל יחד עם היחידה תפילת מעריב בליל שבת, והוא יושב על ארגזי-הכדורים ורגליות מקלע "בזה" מורכבות על גבו. אחר-כך, בשעת הקרב לאחר תפיסת שלוחת הגבעה שעליה ניצב ארמון הנציב, החל פולט כדורים למאות לעבר בסיס האויב, אולם היחידה נאלצה לסגת. כמקלען ידע כי גורל חבריו תלוי בו, ואף כי האויב גילה את מקום הימצאו ומטר כדורים ניתך עליו, נשאר בעמדה לחפות על הנסוגים ובהחזיקו את מקלע ה"בזה" פילח כדור את מוחו ביום י"ב באב תש"ח (17.8.1948). נקבר בשייח'-באדר א'.

ביום י"ז באלול תש"י (30.8.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.