בנם של מירי וירדן. נולד ביום י"ב בניסן תשס"ו (10.4.2006) בדימונה. אח לרותם וגפן.

אסף גדל בדימונה ולמד בבית הספר היסודי בעיר. את לימודיו בתיכון עשה בבית הספר "זינמן" בדימונה וסיים את לימודיו בהצטיינות יתירה. מוריו וחבריו ללימודים כאחד זכרו אותו כ"תלמיד יקר ומצטיין שהותיר חותם ענק."

אסף היה ילד שקט, צנוע וטוב לב, אהוב על כל סובביו. מופנם מטבעו שהביע את עצמו דרך מעשיו ולא דרך מילים. מי שהכיר אותו תיאר אותו כ"מלאך טהור" - מי שהציווי התנ"כי "סור מרע ועשה טוב" היה עיקרון חיים שקיים בכל הווייתו. רצה לעזור לכל מי שהיה צריך, ואהב את הזולת אהבה שקטה ועמוקה. חבריו ומוריו העידו עליו: "עלם חן, עם כבוד גדול לזולת." אסף קיים בצורה מלאה את מצוות כיבוד אב ואם וידע להכיל כעס או תסכול, ותמיד עשה בשמחה כל מטלה ובקשה שלהם.

לצד לימודיו, התמסר לאחד התחביבים שאהב יותר מכל - מוזיקה. כשרבים מבני גילו שמעו מוזיקה בסטרימינג, הוא אסף תקליטים ודיסקים והאזין למוזיקה בשיטה הישנה. הוא אהב מגוון עצום של סגנונות - מזרחית, היפ הופ, טרנס, וגם להקות קלאסיות כמו לד זפלין וזמרים כמו אייל גולן. בחירותיו הפליאו את אביו על שום שבנו מכיר את כל הלהקות שהיו בילדות שלו עצמו.

כבן למשפחה בעלת מסורת עמוקה של שירות ומסירות למדינה, אימץ אסף משחר ילדותו ערכים של אהבת הארץ, ערבות הדדית ורצון לתרום. אימו, מירי, היא אשת חינוך, ואביו, ירדן, שירת כלוחם בחטיבת גולני וכקצין במערך הרפואה של משמר הגבול. הוא עוטר באות הנשיא על גבורתו. סבו, שלמה זמיר קיבל את עיטור המופת של המשטרה ונודע כ"שוטר המיתולוגי של דימונה".

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים - יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

אסף היה עדיין תלמיד כשהחלה המלחמה. הוא התגייס לצה"ל כארבעה-עשר חודשים לאחר מכן.

ביום 1.12.2024 התגייס אסף לצה"ל, לחיל השריון, ושובץ כטען בגדוד 53, עוצבת "ברק" (188). הוא היה מיועד לשירות ביחידה מיוחדת וכל האפשרויות היו פתוחות בפניו - אך בחר בשריון, מהלב, בעדיפות ראשונה מהרגע שקיבל את הצו הראשון.

בתקופת האימונים הגיע לחופשות בבית מאושר, שמח בחלקו, וסיפר על תחושתו הטובה בצבא, ועל החברים הטובים שמצא בשירות. בכל חופשה היה מאיר את הבית כולו בנוכחותו. "כשסוף השבוע היה מגיע, היה אושר בבית," סיפר אביו.

לאחר שסיים את הכשרתו המתקדמת בטנק, עמד אסף בפני הצעה לצאת לקורס מ"כים - אך סירב. כשאביו ניסה לשכנע אותו לצאת לקורס אמר לו אסף בפשטות: "נראה לך, אבא? יש חטופים בעזה, אנשים שחייבים להוציא. שאני אהיה בשיזפון בזמן שאני יכול להיכנס לעזה?" ירדן העדיף להרחיק את בנו מן הגזרה, אך אסף לא הסכים. "אנחנו משפחה של לוחמים," אמר. ביום ראשון, כ"ז בחשוון תשפ"ה, הסיע אביו את אסף לתחנה - זו הייתה הפעם האחרונה שראה אותו. ביום שלישי שלח אסף הודעה לאביו שנכנס לרצועת עזה.

במהלך התקפה במרחב חאן יונס במסגרת מבצע מרכבות גדעון, על מנת לחשוף תשתיות טרור ולהשמיד אותן, נפגע הטנק בו היה אסף, הוא נהרג במקום ושלושה לוחמים נפצעו. במקום התפתח קרב הירואי ותוך כדי חילוץ נפצע גם מפקד הפלוגה.

רב-טוראי אסף זמיר נפל בקרב ביום ח' בתמוז תשפ"ה (4.7.2025). בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

אביו ירדן ספד לו: "אני שמח שהוא נתן לי זכות להיות אבא שלו. אלו תשע-עשרה השנים הכי יפות שהיו לי בחיים. חינכנו אותו על אהבת הארץ, אהבת האדם, אהבת חינם. אני מקווה שהוא הנופל האחרון במלחמה הזאת - שהוא יהיה סמל לסיום הסבל הזה."

אימו מירי אמרה מעל קברו: "אני עדיין לא מעכלת את מה שהחיילים שלנו עושים בשבילנו, מה הלוחמים שלנו מקריבים, את חייהם - ואת חיי המשפחה - כדי שכולנו נחיה כאן."

אחותו רותם ספדה לו: "נפלה בחלקי הזכות להיות אחותך. מלאך שלי, גיבור ישראל, כמה טוב צנוע ואמיתי היית. לקחתי על עצמי ללמוד מאחי הצעיר כיבוד הורים. אוהבת אותך חיימי שלי, תודה עליך מלאך שלי יפה, תודה וסליחה."

ספדה אחותו גפן: "אח שלי, החבר הכי טוב שלי. אני לא מאמינה שאני עומדת כאן ומדברת אליך בפעם האחרונה. רציתי להגיד לך סליחה. סליחה שלא ביליתי איתך יותר זמן, סליחה שלא הבנתי עד היום כמה הריבים שלנו יהיו חסרים לי.

כשהלכת לקחת לי חתיכה מהלב, והשארת זיכרונות שלא אשכח.

רציתי גם להגיד לך תודה. תודה על שתים-עשרה שנים שהיית לצידי ועל כל החוויות שצברנו יחד, תודה על כל הזמן שרצית להיות איתי, תודה על כל הפעמים שהיית שם בשבילי כשלא היה לי עם מי לדבר ונתת לי עצות ושיחות של אח ואחות שאותן לא אשכח.

אני אוהבת אותך ואוהב אותך תמיד. לא אשכח אותך לרגע ותמיד אנציח אותך בליבי."

ראש העיר דימונה, בני ביטון, ספד לו וכתב: "עלם חן, שקט וצנוע עם כבוד גדול לזולת, אסף אהב לעזור לכל מי שהיה צריך, סיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות רבה - והיה אהוב ומוערך על כל קרוביו."

רותם, אחותו של אסף, הנציחה את זכרו באומנות הגרפיטי והווידאו-ארט שלה.