בנם של חסיבה ושמעון (סימון). נולד ביום ז' בטבת תשי"ג (25.12.1952) בעיר מוגדור (אסואירה) שבמרוקו.

מאיר גדל והתחנך במוגדור, למד בבית ספר יסודי בעיר. כשהיה בן שש, הלך אביו לעולמו. כאב האובדן ליווה אותו כל ימי חייו.

ב-1963 עלה מאיר לארץ עם אימו, אחיו ואחיותיו, והוא בן אחת-עשרה. המשפחה התגוררה באופקים, מאיר למד בבית ספר יסודי ובתיכון בעיר.

מגיל צעיר יצא ליבו של מאיר לילדים שהתקשו בבית הספר, מכל בחינה שהיא, ובכל פעם שראה ילד שזקוק למשהו, הרגיש תחושת אחריות וצורך עז לסייע לו. כך, אם אחד הילדים בכיתה הגיע בלי כריך לארוחת הבוקר, חלק איתו מאיר את הכריך שלו. על אף שגדל בעצמו במשפחה דלת אמצעים, כשאימו היא המפרנסת היחידה, תמיד ידע לתת מהמעט שהיה לו, ונהנה לעשות זאת.

עם סיום לימודיו בתיכון התגייס מאיר לצה"ל. הוא שירת כלוחם בסיירת "שקד", שהייתה יחידת קומנדו וסיירת פיקודית של פיקוד הדרום שפעלה באותה התקופה בעיקר בגזרת עזה (אז בשליטת ישראל).

בזמן שירותו בצה"ל חלה בצהבת, אך המשיך בשירות כרגיל. בהמשך, נפצע במהלך פעילות מבצעית מפגיעת רסיס בבטן.

לאחר שחרורו מצה"ל הכיר מאיר את שרה. ב-1978 השניים התחתנו, הקימו את ביתם באופקים והביאו לעולם שבעה ילדים – שמעון, תהילה, ציון, אביחיל משה, חיים ישראל, יונתן ועטרה.

מאיר היה אבא נפלא שאהב את ילדיו יותר מכול ופינק אותם בכל הזדמנות. בכל פעם שיצא מהבית, הקפיד לא לחזור בידיים ריקות ותמיד קנה להם משהו. כשלקח אותם לקנות בגדים, נהנה לראות אותם מתחדשים בעוד ועוד פריטים. שרה סיפרה שנהג ברוחב לב לא רק כלפי ילדיו, אלא כלפי כל אדם שפגש.

מאיר אהב מאוד להיות בעשייה, לא ישב רגע אחד במקום, והקדיש את כל חייו לעזרה לאחרים, בכל דרך אפשרית. תחילה, עבד כמדריך במועדוניות לבני נוער שנשרו ממסגרות חינוכיות. הוא ליווה את הנערים גם אחרי שיצאו מהמועדוניות, ושמר איתם על קשר עד יום חתונתם. רבים מהם טענו כי לא היו מצליחים לבנות לעצמם חיים הגונים ללא עזרתו ונוכחותו בחייהם.

בהמשך, עבר מאיר הכשרה במסגרת הרבנות הראשית לישראל והוסמך כמוהל. הוא אהב מאוד את עבודתו שראה בה שליחות, הגיע לכל קצוות הארץ ומל אלפי תינוקות. במקביל, שימש כחבר מועצה בעיריית אופקים, ניהל תלמוד תורה בעיר והצליח להציל את המקום מקריסה.

ברבות השנים הגשים חלום וטס לעיר הולדתו במרוקו, שם ביקר בקבר של אביו ובבית הספר בו למד כילד. הטיול היה משמעותי ומרגש מאוד עבורו.

מאיר היה לסבא לנכדים ולנכדות, אותם אהב עד כלות, ובכל פעם שראה אותם, עיניו נצצו מאושר.

מחלת הצהבת ממנה סבל התפתחה עם השנים לשחמת הכבד. כל עוד תסמיני המחלה היו בשליטה המשיך מאיר לעבוד כמוהל, אך פרש מתפקידו כשחלה החמרה במצבו הבריאותי. למרות ההידרדרות במצבו, נשאר בראש תלמוד התורה וניהל אותו כמעט עד יומו האחרון.

בתחילת אוקטובר 2011 אושפז מאיר בבית החולים לקראת ניתוח השתלת כבד. גם לאחר הניתוח, בעודו מאושפז, נענה לפנייה של אחד מתושבי העיר, ניהל שיחת גישור טלפונית בין שכנים והצליח ליישב את המחלוקת שהתגלעה ביניהם.

ימים בודדים לאחר מכן התברר כי גופו דחה את הכבד המושתל. מאיר הלך לעולמו לאחר שנים ארוכות של התמודדות עם מחלתו.

מאיר מור יוסף נפטר ביום י"ח בתשרי תשע"ב (16.10.2011). בן חמישים ותשע במותו. הובא למנוחות בבית העלמין באופקים. הותיר אחריו אישה, חמישה בנים ושתי בנות, אם, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "איש רב פעלים, רודף צדקה וחסד, מופלא במידותיו ובטוב ליבו. הִרבה כבוד שמיים בכל מאודו, הוקיר וכיבד תלמידי חכמים, העמיד שיעורי תורה ומסר נפשו למען תורתם של תינוקות של בית רבן. שימש בקודש להכניס אלפי ילדי ישראל בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום במסירות ושלא על מנת לקבל פרס. נזדכך בייסורים וקיבלם באהבה".

בנו הבכור של מאיר, שמעון, מונה למנהל תלמוד התורה שאותו הוביל אביו.

מאיר מונצח בפארק סיירת שקד, אתר ההנצחה לחללי הסיירת השוכן בסמוך לאופקים.