בן מרים ושלמה. נולד בשנת תש"ח (1948) בחיפה. בן בכור להוריו, אח של נעמי.

גדל והתחנך בחיפה. למד מכיתה א' עד כיתה י"ב בבית הספר "חוגים" בעיר, במגמה הריאלית. מגיל צעיר בלט כאינדיבידואליסט באופיו, לאורך שנות ילדותו רכש מספר חברים קרובים ועימם בילה.

צביקה היה בעל כישורים טכניים גבוהים ונהג להרכיב מכשירי חשמל ביתיים, כגון מכשיר קשר דרכו שוחח עם חבר אשר גר בשכנות אליו ומערכת שמע לרכב שרכש. אהב להאזין למוזיקה קלאסית, ובנעוריו למד לנגן בפסנתר.

בשנת 1966 התגייס לצה"ל. לאחר מספר חודשים בקורס טיס עבר לחטיבת "גולני" והחל את מסלול הלוחם.

ב-5.6.1967 החלה מלחמת ששת הימים. ביום החמישי ללחימה החלה מתקפת צה"ל על המוצבים הסוריים בצפון רמת הגולן ויחידתו נשלחה לפעילות מבצעית ברמה, לטיהור בונקרים. ביומה האחרון של המלחמה (10 ביוני 1967), במהלך טיהור בונקרים באזור תל פאחר, עלה צביקה על מוקש ונפצע קשה, רגלו נקטעה.

הוא טופל תחילה בבית חולים צבאי מאולתר ולאחר מכן הועבר לטיפול רפואי בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, שבסיומו החל בתהליך שיקום של מספר חודשים בבית החולים "תל השומר".

שמחת החיים, האופטימיות וגישתו הפרקטית לחיים סייעו לו בהתמודדות עם הפציעה הקשה והנכות שנגרמה לו. צביקה הקפיד, כמי שחונך למשמעת והתמדה, על תרגול ואימון יומיומי מתוך כוונה ברורה להתגבר ולהתקדם בחייו.

עם סיום תקופת השיקום החל ללמוד ב"טכניון" הנדסת חשמל, ואולם בשל קשיים שחווה החליט בחלוף שלוש שנים לעזוב ולהשתלב בעסק המשפחתי שפעל בחיפה, לייצור ויצוא מעילי פרווה.

באותה עת הכיר צביקה את רונית. השניים נפגשו באקראי בשפת הים, ובמהלך הפגישה התברר להם כי למדו באותו בית ספר בשני מחזורים עוקבים. ביום 4.4.1973 הם נישאו.

בני הזוג בנו את ביתם בחיפה ונולדו להם שני ילדים – רועי ועידו. צביקה היה איש משפחה למופת. נאמן, אמין ומסור מאד, אהב לבלות בחיק משפחתו, עשה כל שביכולתו לשמח אותם והקפיד להשתתף בכל הפעילויות עם ילדיו, ללא כל תלות במוגבלותו הפיזית.

בעל ידי זהב, אשר תיקן את כל הדרוש בבית ומחוצה לו. הוא היה חובב נגרות ובילה את זמנו הפנוי בנגריה במרתף ביתו בבניית רהיטים שונים לבית וצעצועים מעץ לגנים שאליהם הלכו ילדיו. רועי, בנו הבכור, סיפר כי אחד מזיכרונות הילדות שלו הוא הליכה משותפת עם אביו בהיותו בן חמש, כשהם בדרכם לגן עם עגלת עץ מרהיבה אותה בנה צביקה במיוחד כמתנה לגן. משבגרו הילדים הוא דאג לרהט עבורם את הדירות ששכרו בריהוט מעשה ידיו. פעם, משהתברר לאב כי דירה שרועי שכר נמצאת במצב לא טוב, הוא מיד נרתם, סידר וצבע את כל הדירה באותו היום על מנת שבנו לא ינחל אכזבה עם כניסתו לדירה החדשה.

תחביב נוסף של צביקה היה מכוניות, סיפר בנו: "אבא, היית פריק של מכוניות, חיידק שהדבקת אותי בו מילדות ותמיד הקנייה הייתה לא שגרתית. במיוחד הייתה זו הלנצ'יה בטא קופה בשנת 79. אימא סיפרה שהיית בא לאסוף אותה מבית הספר 'חוגים' עם הרכב וכולם חשבו איזה אבא מאפיונר אתה. גבר צעיר עם שיער ארוך ושני ילדים קטנים נוהג במכונית ספורט מופרעת... ולא רק זה, את הלנצ'יה העמסת על מעבורת וכך יצאנו בקיץ 1980 לטיול קמפינג באיטליה. אני בן שש ועידו בן שלוש ישנים חודש באוהלים ומטיילים במדינה עם הרכב".

טיולים היו חלק מההווי המשפחתי ובני המשפחה נהגו לצאת ולטייל יחד בתדירות גבוהה, לעיתים באוהלים בסיני ולעיתים בחו"ל. אהבתם הגדולה הייתה לים ולחופשות ביוון. בקיץ נהגו לנפוש באיי יוון, תחילה כמשפחה גרעינית ובהמשך בפורום של המשפחה המורחבת, דבר שהיה חשוב מאד לצביקה והוא שאב ממנו הנאה צרופה. אוהביו סיפרו כי תחילה הוא חשב לוותר על הים בשל הפרוטזה, אך בעידודה של רונית החל ללכת לחוף ומאז, כל אימת שחש עצבות או דכדוך נהג ללכת לים ומצב רוחו היה משתפר פלאים.

השילוב של נהיגה וטיולים היה עבור צביקה שילוב מנצח. הוא רכש ג'יפ, אבזר אותו בציוד ללינה בשטח, במזון, באביזרי מטבח בסיסיים ובציוד חילוץ, ויצא מדי חודש לטיולי שטח שארגן באזור מצפה רמון, טיולים שאליהם הביא את הידע הכללי הנרחב שלו ואת יכולות הניווט המרשימות. לטיולים אלו הצטרפה רעייתו, שאט אט התאהבה בתחום, ולעיתים הצטרפו גם הילדים.

ספורט היה חלק מרכזי בחייו. בימיו בבית הספר היה שחקן כדורגל מצטיין, ולאחר פציעתו שיחק כדורעף במשך שנים ב"בית הלוחם". בעשר השנים האחרונות לחייו הוא הצטרף עם חברו הטוב הילל ל"עמותת אתגרים" ויחד הם רכבו על אופניים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ואף הקיפו את הכנרת שלוש פעמים.

צביקה אהב מאוד כדורגל והיה אוהד "שרוף" של מכבי חיפה. בניו ירשו זאת ממנו, בייחוד הבן הצעיר עידו. השניים היו נוהגים לשוחח ארוכות בטלפון בסיום כל משחק של קבוצתם ולנתח את המשחק. צביקה והבנים אף נסעו פעם לקפריסין למשחק של הקבוצה ב"ליגת האלופות". הוא רכש מנויים לו ולבניו למשחקים ביתיים, וכשאסף נכדו חגג יום הולדת שש קנה גם לו מנוי. רועי סיפר: "כשפתחו את אצטדיון 'סמי עופר' הודעת לי ולעידו שאנחנו נעשה מנוי מרובע. אני זוכר ששאלתי אותך: 'אבא, אסף רק בן שש זה נראה לך סביר שנעשה לו גם מנוי?' ואתה אמרת לי: 'ברור, אני הולך גם עם אסף ואם לא ינצל את כל המנוי אנחנו נשמור על רביעיית כיסאות לשנים הבאות'... וכך היה במשך שתי עונות, החל מהמשחק הראשון ב'סמי עופר' ביום שחגגתי יום הולדת ארבעים. אני חושב שזו הייתה פסגת האושר שלך, ללכת עם שני הבנים והנכד כל שבועיים לכדורגל".

צביקה קינרייך נפטר ביום כ"ו באייר תשע"ו (3.6.2016). בן שישים ושמונה בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושבה כנרת. הותיר אחריו אישה, שני בנים, נכדים ואחות.

ספד לו בנו רועי: "אבא... אני רוצה לשלוח לך חיבוק גדול גדול ולהודות לך על המסירות אין קץ שלך, על שגידלת אותי ואת עידו להיות אנשים טובים עם סולם ערכים גבוה ובעיקר אני רוצה להצדיע לך על העמידה האיתנה שלך במשך כמעט חמישים שנה. למרות כל הקשיים הוכחת שאין גבול לכוח הרצון ושהכול נמצא בעצם בראש. אני ועידו נשמור על אימא ואתה תשמור על כולנו מלמעלה. אוהב ומתגעגע נורא".