בנם של אירן יעל וג'ררד יהושע. נולד ביום כ"א באב תשנ"ב (20.8.1992). אח צעיר לדוד, מיכאל ודבורה.

נשוי להדר ואבא ליובל.

הוריו של דניאל עלו לישראל מצרפת בשנת 1983, יחד עם אחיו הגדולים. דניאל נולד בישראל כבן הזקונים והצבר הראשון והיחיד במשפחה. גדל והתחנך ברמת השרון, והיה ילד חברותי, שובב, עם אהבה גדולה לספורט ולכדורסל בפרט.

את המשך לימודיו עשה דניאל בישיבה התיכונית "מדרשיית נעם" בכפר סבא ובישיבה התיכונית בחיספין, שאותה תמיד הגדיר כאחת התחנות המשמעותית בחייו ושבה הכיר רבים מחבריו הטובים.

בסיום לימודיו המשיך דניאל ללמידים במכינה קדם-צבאית "נטע שורק" ו"תלם".

לאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 890 בחטיבת הצנחנים.

במהלך מסלול ההכשרה דניאל נפצע, ונזקק לתהליך החלמה ארוך. עקב הפציעה, נמנע מדניאל להמשיך לשרת כלוחם והוא שימש כמדריך קליעה עד תום השירות הסדיר.

לאחר שירותו הצבאי למד דניאל לתואר ראשון בחינוך גופני ב"מרכז האקדמי וינגייט". בסיום לימודי התואר עבד כמאמן כושר שיקומי וכמאמן אישי ב-"O2 המרכז לבריאות הגוף והלב" בירושלים. במקביל, עבד כענ"ק - עובד נוער וקהילה - במושב שואבה, שם היה אחראי על ארגון פעילויות קהילתיות, הדריך וליווה את בני הנוער, ודאג גם לאזרחים הוותיקים במושב.

לדניאל היו אהבות רבות ותחביבים רבים: לטייל בארץ ובעולם, לנווט ולמצוא פינות חמד נסתרות; לעבוד עם הידיים ולבנות בעץ; לאתר בכל מקום אליו הגיע את המאפיות והקונדיטוריות הטובות ביותר ולספר על תגליותיו לחברים; לשיר ולהאזין למוזיקה מאינספור סגנונות.

אבל אולי הכישרון הבולט ביותר של דניאל היה יכולתו ליצור קשר קרוב ואמיתי עם האנשים שסביבו. דניאל תמיד היה תמיד מוקף חברים ממעגלים שונים. הוא ניחן ביכולת נדירה לקשור שיחה עמוקה גם עם מי שפגש לראשונה, ולתת לאדם שמולו את התחושה שמתעניינים בו ורואים אותו. החיבוק המפורסם של דניאל, היה תמיד "חיבוק דוב", גדול, חם ואוהב.

דניאל היה אדם שקל לאהוב, מפני שהוא עצמו אהב אחרים בקלות. התיאורים של דניאל כדמות אוהבת וקרובה עולים מן האנשים שפגש בכל תחנה בחייו: התושבים בשואבה, ובמיוחד בני הנוער במושב, שדניאל היווה אח גדול עבורם ודמותו הותירה בהם חותם; חבריו לספסל הלימודים המספרים על יכולתו של דניאל להשרות אווירה חיובית ורגועה על כל סובביו ולסייע בחיוך לכל מי שצריך הן עם תכני הלימוד והן בהיבטים אישיים; עמיתיו לעבודה והמטופלים שלו, שסיפרו כולם על האכפתיות של דניאל, על האמונה שלו ביכולת של מטופליו להתקדם ועל המוטיבציה שידע לטעת בהם; וכמובן גם חבריו לצוות המילואים, שתיארו את דניאל כ-"לב מהלך", שידע לחבר את כל חברי הצוות יחד, וכ-"מגדלור" שדאג לבריאותם הפיזית והנפשית של הלוחמים.

לצד החברים הרבים שאסף בתחנות חייו השונות, המשפחה עמדה במרכז עולמו של דניאל. את הדר דניאל הכיר כבר כנער, ובגיל תשע-עשרה הם הפכו לבני זוג ובהמשך נישאו. ב-2021 נולד בנם יובל. דניאל היה איש משפחה, בן זוג אוהב ותומך ואב ש:"מטורף על יובלי שלו", כלשונו של דניאל. ובאותה עת, דניאל היה גם בן מסור ואח אוהב ותומך - הלב והמנוע של המשפחה כולה. דניאל היה אמנם האח הקטן, אבל זה שידע לחבר בין כולם ולתכנן טיולים, פעילויות ומפגשים עבור המשפחה, ובעיקר עבור האחיינים שהיו מאוהבים בדוד המגניב שהיה מניף אותם באוויר, רוקד איתם בסלון, ולוקח לסיבוב על הג'יפ.

שאיפתו הגדולה של דניאל הייתה להתקבל ללימודי פיזיותרפיה – תחום שאליו נחשף מתוך חווייתו האישית עת השתקם מפציעתו בשירות הסדיר. דניאל לא ויתר על חלומו ולבסוף אף הגשים אותו כשהתקבל לאחר ניסיונות חוזרים ועיקשים ללימודי פיזיותרפיה ב"אוניברסיטת אריאל" בשומרון, שם אף הספיק לסיים בהצלחה רבה את שנת הלימודים הראשונה והיה להוט להתחיל את שנתו השנייה.

במקביל, למרות פציעתו בשירות הסדיר, דניאל היה נחוש לחזור לתפקיד קרבי בשירות המילואים שלו. אף כאן דניאל לא ויתר, עד שהצטרף כלוחם לצוות הפת"ן של גדס"ר 6551 בעוצבת "חצי האש" (חטיבה 551).

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע על ישראל. בבוקר זה החלה מלחמה.

ב-7 באוקטובר, עם פרוץ המלחמה, דניאל גויס עם חבריו לצוות, ולאחר תקופה של אימונים והכנות נכנס עם הגדוד לצפון רצועת עזה במסגרת התמרון הקרקעי. באותו לילה התבשר דניאל על נפילתו בקרב של חברו הטוב מילדות, רס"ן אמיר מאיר סקורי.

ב-18 בדצמבר 2023, בעת פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה, נקלע הצוות של דניאל למארב מחבלים. דניאל נפצע בחילופי האש וכעבור כמה שעות מת מפצעיו.

רב-סמל ראשון דניאל יעקב בן הרוש נפל בקרב ביום ו' בטבת תשפ"ד (18.12.2023). בן שלושים ואחת בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה. הותיר אחריו אישה ובן, הורים, שני אחים ואחות.

כתבה אשתו הדר: "ואולי מה שמפריע לי בסיפור החיים הזה זה לא העובדות שחסרות. אלא התחושות. זה זה שהוא לא מצליח להעביר קמצוץ מאיך שגרמת לאנשים להרגיש. והרי על זה כל העניין. לא לאן נסענו לטייל וכמה פעמים, אלא התחושה שנתת למי שאיתך שהכול אפשרי. שאתה מנווט אותנו בעיניים עצומות גם אם אתה לא תמיד סגור על הפניות. לא איפה גרנו - אלא את הביטחון שנתת לי שבכל מקם אליו נעבור נעשה בית. ואם לא - אז לא נורא. תמיד אפשר לחזור. ואיזה מגניבים אנחנו שאנחנו מעיזים, ומנסים. לא שלמדת במכינה ובחיספין ובוינגייט ובאריאל, אלא זה שהצלחת להיות חלק מכל מקום ובעיקר לתת תחושת שייכות לאחרים שאיתך, שונים אחד מהשני ככל שיהיו. אז נכון. רשום שאתה אבא ליובלי. אבל איך לא רשום את זה שהורדת חולצה עוד לפני שיובל יצא מהבטן שלי כי כבר היית להוט לעשות לו סקין טו סקין ואף אחד לא הבין למה אתה חצי ערום בתמונות. ובעיקר את התחושה שנתת לו ולי. שיש מישהו בעולם הזה שאוהב אותנו ללא תנאי".

כתבו אחייניו: "דוד דניאל הוא גם הדוד שגרם לנו להרגיש שהוא הכי מתעניין בחיים שלנו – 'נו מה קורה? מה חדש? איך בבית ספר? יש כבר חברה?' ודיבר אלינו הכי בגובה העיניים. דניאל הוא הדוד שבבר מצווה שלי היה הראשון להניף אותי על הכתפיים ולעשות הכי שמח בעולם. והוא זה שהביא לי את השלוק הראשון מהבירה הראשונה שטעמתי בחיי. דניאל היה אמור להיות הראשון שאספר לו על החברה שעוד תהיה לי".

יצחק, מתאמן שלו כתב: "אז איך אפשר להסביר איך דניאל היה כמטפל? בכנות התיאור שלי בשבילו היה 'הצורר המחייך'. וכן, קראתי לו ככה גם בפניו. הוא לא ויתר לי בכלום, ותאמינו לי שביקשתי, אבל הוא פשוט עבד בלהביא אותי עד לקצה. תמיד עם חיוך ובאופן כזה שרק עורר בי יותר מוטיבציה... כל פעם שהייתי קרוב להישבר, שקצת נמאס לי, שהוא אפילו רק היה חושד שאני לא עומד לעשות את מיליון תרגילי הבית שהוא ביקש ממני לעשות, הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: 'יאללה עוד חצי שנה אתה מרים את נועם על הידיים'".

כתב חברו רון: "בנהרוש, אתה היית הכי אנושי שיש. היית אחד מאיתנו, היו לך רגעים מדהימים, וגם רגעים רעים. היית חזק כמו שור והיית גם מאוד פגיע. היית הכי זורם אבל לפעמים גם כיבית... כי כזה היית, היה בך הכול. אתה בנהרוש. אתה כל כך חי. וזה פשוט לא הגיוני שאתה מת. מתקשה להאמין, גם שנה אחרי. מי יודע כמה שנים זה ייקח, אם בכלל, עד שהמוח באמת יבין את זה... תודה על המורשת שהשארת לנו חבר יקר, תודה על החבר שהיית לי... אני אוהב אותך, אחי היקר, אוהב ומתגעגע בכל העצמות שלי".
ספד אוריאל חברו: "אני יושב ומולי אינסוף זיכרונות. הסל בגינה בשבת בצהריים, כשאתה ואבא מתגוששים מתחתיו. הלילות הארוכים ברחוב אחוזה ברעננה, עם הנרגילה והבירות ביד. הטלפונים האלה משומקום מקום אחרי שבועות שלא דיברנו, והלחץ לארגן מפגש כבר כי אחי אני מת לראות אותך ואתה לא מבין איך הילד גדל ויאללה מתי כבר תקפוץ?!"

בן, חברו לצוות כתב: " בן הרוש היה הרבה יותר מחבר – הוא היה עוגן. כל שיחה איתו, בין אם זה היה דיאלוג עמוק בשעת לילה מאוחרת או מונולוג מלא הומור ברגעי שגרה, תמיד הרגישה אמיתית וחודרת. הייתה לו היכולת לגרום לך להרגיש שאתה לא לבד, שיש מישהו איתך שמקשיב באמת. אני זוכר איך היינו יושבים בהאמר יחד, בלי לדבר כמעט, כי פשוט לא היה צורך. עם הזמן, פיתחנו שפה משלנו – מבט אחד הספיק, תנועה קטנה, והיינו מבינים זה את זה כמו טייס אוטומטי".

כתבו תושבי שואבה: "דניאל היקר שלנו, שנה עברה ואנחנו יושבים וחושבים איך מתארים בכמה משפטים את האדם שהיית עבורנו. איך בכמה משפטים מצליחים להעביר איזה אדם היית וכמה עמוק נכנסת ללב של כולנו... דניאל החדיר למושב את האישיות החזקה והנדיבה שלו ולא פספס אף אחד... המוות של דניאל כאב בצורה בלתי נתפסת, לא רק בגלל שאיבדנו עוד גיבור למלחמה אלא בגלל שאיבדנו את האישיות המחברת של המושב שלנו, ועם כמה שזה אבסורד, גם במותו הוא הצליח לאחד אותנו. הרוח שלו והשינוי שהוא עשה במושב נשארו בנו".

לזכרו הוקמו שלושה מצפים ברחבי הארץ: ב-5.4.2024 נחנך "מצפה בנהרוש" ליד קיבוץ עין השלושה, שהוקם בהובלת הפלוגה המסייעת של גדס"ר 6551. המקום נועד להוות נקודת מפגש וחיבור לדניאל ולקשר העמוק שלו עם הארץ, העם ולערכים שהובילו אותו בחייו.

ביישוב אלון שבו התגורר הוקם "מצפה דניאל", פינת הנצחה המשקיפה אל נופי מדבר יהודה ומבטאת את אהבתו של דניאל לטבע, לנוף ולמפגש האנושי.

במושב שואבה שבו עבד הוקם "מצפה דניאל" על ידי הנוער של המושב, לזכר שלוש שנים של אהבה, קבלת האחר, שמחת חיים וחיוך.