בנם-יחידם של פרומה ושלום, נולד ביום ד' באדר תרפ"ח (25.2.1928) בתל-אביב למשפחה שמוצאה ממשפחת רבנים ברוסיה. הוא נקרא נחמיה על שם סבתו, הרבנית נחמה, שמתה על קידוש-השם בפרעות ייליסאבטגרד. בגן-הילדים, בבית-הספר "תל-נורדוי" ואחר-כך בגימנסיה היה מטובי התלמידים. הוא השתלב יפה במסורת הישראלית, מורשת המשפחה, ובערכי העבודה בתהליך החיאת העם והארץ והיה ער לשאיפות האומה ולבעיות דרכי הגשמתן. בחיבור שכתב בשנת 1945, בהיותו בכיתה השביעית של הגימנסיה, נטל על עצמו תפקיד של "דורש טוב לעמו" בנוסח הנאום שהיה מוכן לשאת באסיפת היסוד של האו"ם אילו הוטלה עליו השליחות להגיש שם את תביעות עם ישראל. נחמיה חיבב מוסיקה טובה, ניחן בשמיעה מצוינת וידע לשרוק לעצמו את הסימפוניות שהאזין להן בהנאה מרובה. היה מסור בלב ונפש להוריו, העמלים למענו למרות בריאותם הרופפת, והתכונן להיות להם לעזר לכשיגמור את לימודיו. הוא ויתר על המשך לימודיו ויצא לעבודה. אחרי חיפושים וניסיונות שונים נתקבל לעבודת מחסנאות בבית-המסחר לרפואות של האחים גרין ולאחר-זמן הועבר להנהלת הפנקסים.

בהגיע תור בני גילו, גויס לשירות המולדת בדיוק ביום שמלאו לו עשרים שנה ולדרישתו הנמרצת נמנעו הוריו מלבקש את שחרורו משירות כבן-יחיד. אחרי האימונים צורף לחטיבת "גבעתי". השתתף בפעולות נגד הכפר יאזור ואחר-כך הועבר אל הדרום הרחוק. את הוריו הרגיע תמיד שמצבו טוב ביותר ורק לאחותו גילה בסוד, שהוא משתתף בקרבות ממש ובאחרונה היה בגת ושירת בעיקר בליווי שיירות בנגב. בשעת ההפצצות הכבדות על תל-אביב הגיע הביתה לשישה ימי חופשה, ובשעות האזעקה היה עוזר לדרי הבית לשאת את הילדים אל המקלט. אחרי ארבעה ימי חופשה בלבד, הוזעק לחזור לגדודו והשתתף בקרבות בית דראס וג'וליס ועוד. באחרונה נקרא והלך, למרות בריאותו הרופפת, להשתתף בהתקפה על עיראק אל-מנשיה בליל 28.7.1948-27. ההתקפה נערכה במסגרת מבצע "גיס 1" במגמה לפתוח מסדרון מעבר לנגב. הכוח התוקף נתקל בהתנגדות קשה ונאלץ לסגת. תוך כדי הגשת עזרה דחופה לחבר פצוע התעלם מהצורך להיזהר, התרומם מהמחסה ונפצע קשה בבטנו. בארבעת הימים ששכב בבית-החולים בכפר ביל"ו היה כל הזמן בדעה צלולה והשתדל להרגיע ולעודד את אמו והזהירה שוב ושוב שלא תבכה. בהפסקה קלה שלאחר שיחה כזו, ביום כ"ה בתמוז תש"ח (1.8.1948) יצאה נשמתו. נחמיה הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.