בן נדיה-נחמה ומרדכי-מוטל קפשוק. נולד ביום כ"ג בחשוון תש"ה (9.11.1944) ברוסיה, אז בברית המועצות, למשפחה ציונית. אח צעיר לזאב ואח בוגר לאלי ולדני.

בהיותו בן שלוש עלה עם משפחתו לארץ והם קבעו את ביתם בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן. דב – דובי בפי אוהביו – החל את לימודיו בבית הספר היסודי שבקיבוץ, והמשיך לבית הספר התיכון המשותף לבית זרע ולקיבוץ שער הגולן. "הוא היה נער אהוב ומוערך ותמיד ידעו שאפשר לסמוך עליו," סיפרה רעייתו, "חבר של אמת והראשון להתייצב כדי לסייע; בעל תושייה המסוגל להתמודד עם כל משימה." ספורט היווה חלק בלתי נפרד מחייו. שיחק כדורסל, ואהב לשחות בירדן ובכינרת. בצד כל אלה נודע גם בנטייתו לפרוק כל עול, והכינוי "פרא אדם" שנאמר עליו בחיוך הודבק לו כיוון שמיהר להשתתף בכל אירוע שהצריך תעוזה – שלא לומר חריגה מהכללים – ולעיתים אף שימש המוביל. כך, למשל, נהג לרדת עם חבריו לירדן להתרחץ ולשוט על סירות מאולתרות מצמיגים, ולא אחת הרחיקו עד הסכר של נהריים.

בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל והתנדב ל"שייטת 13" – יחידת הקומנדו הימי. אהב מאוד את השירות ואת המשימות המשותפות עם החברים, השתתף במבצעים נועזים והביא בהם לידי ביטוי את מכלול כישוריו.

את מירי (מרים), סטודנטית להוראה במכללת אורנים, הכיר בשירות הסדיר, במהלך צעדת "ארבעת הימים" – אירוע ממלכתי-עממי שהונהג מאז סוף שנות החמישים בהשתתפות אלפי צועדים מכל חלקי הארץ. מרגע שנפגשו השניים – לא נפרדו. הם נישאו בשנת 1966.

לאחר שהשתחרר התגוררו בקיבוץ, ובהמשך עברו לחיפה. בחלוף זמן מה החליט דב לחזור לצה"ל ולשייטת, ויצא לקורס קצינים במסגרת היחידה. גם כאן בלט משכמו ומעלה במידת השקעתו ורצינותו וביכולותיו הגבוהות בד בבד עם שובבותו שמעולם לא פגה, שבשלה קיבל את הציון "ד'" בסעיף "משמעת".

במרוצת שירותו כקצין נשלח עם כמה מחבריו להקים את יחידה 707 – יחידת צוללים שאנשיה ביצעו בדיקות ועבודות תחזוקה תת-מימית. בתקופה זו עבר להתגורר עם משפחתו בשכונת נווה חיים בחדרה.

דב לחם במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ובמלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). בתחקיר שנערך בעקבות אחת הפעולות הרבות שבהן השתתף נשאל על ידי שר הביטחון משה דיין: "מדוע לא השתמשת בציוד הצלילה?" וענה: "אם צפרדעים יכולות לקרקר ולהתקיים כאן, אז גם בני אדם."

לאחר חמש שנות שירות בצבא הקבע השתחרר, בדרגת סרן. פנה ללימודים, ועסק במכירות של מיכון למטע.

כמי שגדל על ערכי אהבת הארץ והאדמה החליט במשותף עם רעייתו להתמסר לשליחות של ייהוד הגליל התחתון, ובנו את ביתם במושב שרונה, בסמוך למשפחתו שבקיבוץ בית זרע. יחד הקימו משק של גידולי שדה ובו מטעים ופרחים, ועסקו בחקלאות לגווניה. במקביל, עבד גם מחוץ למושב כמנהל טכני ומנהל אחזקה במפעל "עוף טוב" בבית שאן – עבודה שהתמיד בה במשך שלושים וחמש שנים. בחריצות ובשקט מילא את משימותיו, ובמהרה הפך לדמות דומיננטית ומוערכת הן בקרב ההנהלה והן בקרב העובדים. העיד חברו ומנהלו: "לא נדרש מאמץ מיוחד על מנת להבחין שמדובר כאן באדם מזן נדיר. לא ידעת להתלונן או לקטר, לא הרבית לספר על מעלליך והישגיך הרבים, לא התחברת ל'שואו' ויהירות – היית מאלו שמעדיפים לעשות יותר ולדבר פחות." ואחרים אמרו: "קיבוצניק תמים, אדם שאומר מה שחושב ותמיד מטה אוזן ומשיא עצה."

למרים ודב נולדו שלושה ילדים: שמרית, יהל ואוריה. המשפחה תפסה אצלו מקום מרכזי, ושיקולים משפחתיים שולבו בכל החלטה שקיבל. אב משקיען ואכפתי, קשוב לילדיו ומכיל. בהתאם לשיטת החינוך שדגל בה דרבן את הילדים לפעול על פי האמת הפנימית – ולא על פי מוסכמות או ציפיות החברה. ואכן, שלושת הילדים התפתחו לתפארת: ניגנו, הדריכו בתנועה, עבדו במשק והצטיינו בלימודים ובספורט.

ב-26 ביולי 2010 שכל דב את בנו האמצעי, רב-סרן יהל קשת, טייס חיל האוויר שנפל בפעילות מבצעית בדרום-מערב רומניה, במסגרת שיתוף פעולה בין צה"ל וצבא רומניה. במהלך האימון התרסק מסוק היסעור שטסו בו במזג אוויר ערפילי בהרי הקרפטים, וכל אנשי הצוות נספו. בן שלושים ושלוש בנופלו.

כאב האובדן חרך את נפשו, אך דרכו להתמודד הייתה בעשייה ובפעילות. "אחד הדברים שאנחנו החלטנו," הצהיר בסרט שערכה עליו נכדתו, "שאנחנו ממשיכים לחיות קדימה. אנחנו לא מאפשרים לעצמנו לשקוע. אנחנו החלטנו לבחור בחיים, לנהל את החיים שלנו בהמשך, לזכור את יהל כפי שאנחנו זכרנו אותו וכפי שגידלנו אותו." אחת לשבוע פקד את חלקת הקבר שבמושב וטיפח ללא לאות אותה ואת המצפה שהקימו לזכר יהל, הנשקף אל נופה המפעים של בקעת יבנאל.

דב היה איש רב-פעלים וכישרונות, איש משפחה ואיש עמל. הכול עשה בשקט, בענווה, באהבה, ועם חיוך; תמיד עם כבוד והערכה לטבע ולזולת. בשעות הפנאי הרבה לעסוק בספורט וטיולים. "ההשכמה שלי היא בשעה רבע לשש כבר שלושים ומשהו שנה," הצהיר. "אני כל יום פותח את היום שלי בין שמונה לעשרה קילומטר הליכה, כל בוקר, לא משנה מה מזג האוויר בחוץ." הוא כבש את שבילי הארץ לאורכה ולרוחבה עם קבוצת חברים ב"שביל ישראל", ויצא ל"טרקים" בהרים הגבוהים בעולם.

בכל אשר ידיו ורגליו נגעו בו, שימש דוגמה ומופת לילדיו ולנכדיו. אלה האחרונים נהנו מהמרץ, הפעלתנות, העשייה הרבה והאנרגיות החיוביות של סבם המפנק ומשלל מעשי ידיו ותחביביו: בנייה חובבנית בעץ, בישולי מטבח משובחי טעם, ופעילויות ספורט מאתגרות. הם זכו לצאת עימו לטיולים בשבילי הארץ, מנסים לשווא להדביקו, כפי שכתבה נכדתו: "לסבא דובי שלי יש שרירי תאומים מברזל, סבא שלי משאיר לי אבק בטיפוס על הר תבור..."

דב חלה בפתאומיות. בעודו מאושפז בבית החולים "פוריה" בטבריה, שם התברר שלקה בסרטן שמקורו בצלילות בנחל הקישון בעת שירותו, קם בוקר אחד ויצא לעשות קטע נוסף מ"שביל ישראל".

כעבור חודש, ביום י' בניסן תשפ"ב (11.4.2022), נפטר, והוא בן שבעים ושבע. הובא למנוחות בבית העלמין שבמושב שרונה ונטמן לצד בנו הטייס. השאיר אישה, בת ובן, נכדים ואחים.

ספדה לו נכדתו הבכורה נועם: "סבא דובי שלי, ... הרבה אנשים הופכים להשראה במותם. אתה, סבא, היית לי להשראה מאז שאני מכירה את עצמי. סבא המגניב שלוקח אותנו לכינרת בשבת ומקפיץ אותנו למים מהכתפיים, סבא שמכין את השיפודים הכי טעימים, סבא שמסיע אותי אם אימא לא בבית. ... אני מבטיחה לשמור על סבתא ואוריה, מבטיחה לחבק את אימא ולנסות להיות בשבילה המקום הבטוח שאתה היית, מבטיחה לצאת להרפתקאות ולגמוע עוד קילומטרים, בארץ ומחוצה לה, מבטיחה לדאוג לבית שהקמת בשבילנו.

אני מבטיחה לך להצליח במה שאעשה כי אני יודעת כמה זה היה חשוב לך, מבטיחה לשמור על עצמי בריאה. אני מקווה שידעת והרגשת כמה אהבתי והערכתי אותך, מבטיחה להזכיר לך שוב כל כמה זמן.

אני אתן לך לנוח עכשיו סבא דובי, עברת תקופה די מעייפת, ואחרי הכול מחר יש איזו פסגה שם למעלה שאתה כבר צריך לכבוש."

כתב חייא, חבר מ"השייטת": "דובי יקירנו, ... אילו נותר ליופי שבחיים רק פה אחד לספר את מעלה חייך, היה מביא לנו סיפור עם נשמה. ... אתה איש חזק, איש אמת, כאותם אמיצים נחושים בכאבם. כיאה לך לא דיברת הרבה מדי, בצניעות וענווה, במילה אמיתית וכנה, עם תוספת תוססת משלך שלא כדרך השגרה. נפרדים ממך באהבה."

דב מונצח באנדרטת הנופלים שבמושב שרונה ובאתר ההנצחה של שייטת 13.

חודשיים לפני פטירתו השלימה נכדתו יערה את עריכת הסרט "חיבוק דב" שיצרה עם חבריה למגמת התקשורת בבית הספר "כדורי". הסרט, שמאיר את דמותו של סבה ומציג את התמודדותו האצילית עם אובדן בנו, הוקרן כפרויקט גמר. "אני פשוט אוהב את הארץ, אני פשוט אוהב לטייל," אמר דב בסרט. "נכון, כשאני מטייל יש לי זמן לחשוב, לנקות את הראש, ולהגיד לעצמי, 'אוקיי, כל המקומות שיהל דרך עליהם אז עכשיו באמצעותי הוא יכול לדרוך עליהם עוד פעם.'" הסרט מופיע ברשת החברתית "יוטיוב".