בנם של סימי ושלמה. נולד בשנת תרצ"ח (1938) בעיר מרקש שבמרוקו.

ארמנד (עמרם) גדל והתחנך במרקש, למד בבית ספר יסודי ובתיכון בעיר.

ב-1962, כשהיה בן 24, עלה לארץ עם משפחתו והם התגוררו בהרצליה.

מעט אחרי הגעתו ארצה, התגייס ארמנד לצה"ל ושירת כלוחם בחיל השריון.

כשהשתחרר, עבד כמכונאי רכב. היו לו ידי זהב וכישרון טכני בולט והוא עשה חיל בעבודתו.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, ב-5 ביוני 1967, גויס ארמנד למילואים. במהלך הלחימה, עלה הטנק שבו לחם על מוקש, וארמנד נפצע באורח קשה. הוא הובהל לבית החולים "איכילוב" בתל אביב, אובחן עם פגיעה קשה בעמוד השדרה הצווארי ועבר ניתוח מורכב בעמוד השדרה. הניתוח היה ראשון מסוגו בעולם, סיפרו בני המשפחה, והונצח בספר מידע רפואי כניתוח פורץ דרך.

לאחר שיקום ממושך, נותר ארמנד עם מוגבלות קשה, נאלץ להיעזר בקביים ובכיסא גלגלים והוכר כנכה צה"ל.

את אהבת חייו, טרזה, הכיר מספר שנים קודם לכן, כשאחיו נשא לאישה את אחותה. בתחילה, חלקו השניים קשר ידידותי בלבד, אך לאחר פציעתו של ארמנד הם התקרבו והתאהבו זה בזו.

ארמנד וטרזה נישאו ב-1969 והביאו לעולם ארבעה ילדים – שלמה, רפאל, קרן ויהודה-אודי. בתחילה גרו ברמת גן, ולאחר חמש שנים עברו להרצליה.

ארמנד היה בעל ואבא למופת, שהרעיף אהבה על אשתו ועל ילדיו ודאג לכל צרכיהם ומחסורם. בשל הפציעה, התקשה לחזור לעבודתו והשקיע את מרבית זמנו בבית ובמשפחה. הוא הסיע את הילדים לכל מקום, חלק איתם את הידע הכללי הרחב שצבר ואת ידיעותיו הטכניות, חינך אותם לאהבה ולאחדות והיה נוכח מאוד בחייהם.

את טרזה אהב בכל ליבו ותמיד היה שם לצידה. "הקשר בינינו היה מעל לנורמה, מעל ומעבר", סיפרה. "מאוד קרוב וחזק, מאוד הדוק. גם הילדים אמרו: 'אימא, האהבה שלך ושל אבא זה דבר שלא רואים כל יום'".

ארמנד היה אדם בעל לב רחב ומלא בנתינה, שכל מי שפגש התאהב בו מיד. תמיד דאג לכל מי שסביבו - למשפחתו, לחבריו ולכל חלש ונזקק, וכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו. כשהוריו נפטרו, בשנות השמונים, לקחו הוא וטרזה חסות על אחותו, שהייתה חירשת-אילמת, ומאז טיפלו בה במסירות ודאגו לכל מחסורה.

לאורך השנים עבר ארמנד טיפולים רבים, סבל מכאבים ועם הזמן נזקק לכיסא גלגלים באופן קבוע. למרות הקושי, מעולם לא נתן לפציעה לעצור אותו או להפיל את רוחו. בכל הזדמנות נהג לצאת לבלות עם טרזה, עם הילדים ולימים עם הנכדים, לצד עוד בני משפחה וחברים. אהב מאוד לארח ושמר על בית שמח ופתוח, מלא בקרובים ובמכרים.

אחרי שנים של התמודדות עם השלכות הפציעה, לקה ארמנד במחלת הסרטן. בדצמבר 2006 הלך לעולמו.

ארמנד (עמרם) בוזו נפטר ביום ב' בטבת תשס"ז (22.12.2006). בן שישים ותשע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בהרצליה. הותיר אחריו אישה, בת ושלושה בנים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "מיוחד באדם היית. כואבים את חסרונך ומורשתך עימנו לעד".

ילדיו כתבו: "אבינו היקר והאהוב, גיבור בקרב וגיבור בחיים... למרות הפציעה שליוותה אותו כל חייו והכאב שהפך לחלק משגרת יומו, אבא מעולם לא נתן למגבלה לעצור את טוב ליבו.

"לפני המלחמה היה מכונאי רכב, אך לאחר הפציעה מצא דרכים אחרות לבטא את כישרונו ואת ידי הזהב שלו. הוא היה הספר של המשפחה, אמן שיצר תמונות פייטים מרהיבות, והאדם הראשון שאליו פנו כשהיו צריכים עזרה. הוא הציל חיים, הסיע שכנות לחדרי לידה והיה סמל לנתינה ללא תנאי.

"אבא היה איש של אנשים ושל ערכים. הוא הותיר אחריו אוסף פילים עצום, שכל אחד מהם מסמל זיכרון מאדם שאהב אותו. זכינו באבא מיוחד במינו, שחינך אותנו לאהבת הזולת ולעשיית טוב. הוא חסר לנו בכל צעד ומורשתו חיה בליבנו ובלב הנכדים לעד. יהי זכרו ברוך".