בן שרה ומיכאל, נולד ביום ב' בטבת תרפ"ח (5.1.1928) בתל-אביב. למד בבית-הספר היסודי "אליאנס" והיה תלמיד טוב. משסיים את בית-הספר התחיל ללמוד את מלאכת הנגרות, אך לא מצא בה עניין ועבד כאופה במאפייה. בשכרו תמך בהוריו שכיבדם מאוד. היה חבר ה"הגנה" והצטרף לפלמ"ח. כשפרצו פורעים ערביים לשכונת ברנט מנשיה, בה גר, ניצב על המשמר עם חבריו המזוינים במקלות בלבד.

עם התחלת מלחמת-העצמאות הגן על גבול תל-אביב-מנשיה. למן ה - 09.03.1948 שירת בגדוד "הפורצים" בפלמ"ח ולחם בקסטל, קרית ענבים, סריס, בית-סוריק, ובית-איכסא. היה מכובשי קולוניה ומן הפורצים לעיר העתיקה בירושלים. בקסטל קנה לו שם כ"איש מזל". הוא ישב בעמדה ולפתע ניתנה הוראה לעזוב את העמדה. זלמן עצמו עזבה אחרון. אך יצא, נפגעה העמדה מפגז והחברים ראו בו את מצילם. הוא היה אומר: "דבר אחד אני רוצה לראות - את תקומת מדינת ישראל. רק מאמץ קטן 'כמו כלום' וירושלים תתרחב ותשתחרר".

תמיד נחלץ לתפקידים קשים ביותר. בכיבוש קטמון צעד בראש חבריו. כשנפגע הרץ הפלוגתי התנדב מיד למלא את מקומו. זלמן רץ תחת מטר הכדורים ממטה הגדוד למ"פ והספיק להעביר כמה ידיעות. גם כשמפקדו הציע לו לנוח סירב להפסיק. "הפקודה תגיע ויהי מה", טען. זלמן נפגע בצרור כדורים בלסתו, הועבר לבית-החולים "ביקור חולים" וחבריו שמרו על-ידו שתי יממות בלי להתחלף ורבו לאחר מותו על הזכות לשאת את ארונו. דבריו האחרונים היו "אני מקווה כי לא ישכחוני". זלמן נפטר ביום כ"ב בניסן תש"ח (01.05.1948) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית ענבים.