בנם של חוּאָנָה וחוֹסֶה. יצחק נולד ביום ו' בתשרי תש"ד (5.10.1943) בעיר מונטווידאו שבאורוגוואי. הוא הילד השני של הוריו, אח של משה ורמון.

באורוגוואי למד יצחק בבית ספר יסודי, ובבית ספר תיכון למד שנתיים. לאחר מכן התמחה במקצוע החשמלאות.

יצחק ושני אחיו היו קרובים זה לזה בלב ובנפש. ארבע שנים הפרידו בין יצחק ובין רמון אחיו, ולמרות פער הגילאים הם היו מגובשים וחברים.

רמון סיפר שיצחק היה לא רק אח, אלא גם חבר טוב. באורוגוואי הם יצאו לבלות יחד רכובים על הקטנוע של יצחק.

המשפחה היתה מגובשת ומאוחדת בעת שמחה, ואושר וגם ברגעי משבר. יצחק ושני אחיו היו מסורים ומחוייבים למשפחתם. הם היו חרוצים ותרמו לקופת המשפחה מכספי עבודתם, ברצון ומתוך האחריות והערבות ההדדית. בעת שהיו בעיות משפחתיות המשפחה התכנסה לשיחה משותפת ולהחלטה.

יצחק עלה לארץ ישראל לבדו ב - 1965 הוא למד באולפן בקיבוץ גליל ים, הסמוך להרצליה, וכעבור זמן מה קבע את מקום מגוריו בקיבוץ תל יצחק שבאזור השרון.

בפברואר 1966 התגייס יצחק לצה"ל. הוא שירת בחיל ההנדסה, ואחר כך עבר לשרת בחיל האוויר כחשמלאי ביחידת בינוי.

בשנת 1967, בהיותו בשירות סדיר, לחם יצחק במלחמת ששת הימים. באותה שנה הוא הכיר את מרטה, שעלתה ארצה מצ'ילה בימי המלחמה והתנדבה בקיבוץ תל יצחק, מקום מגוריו של יצחק. האהבה פרחה ופרח גם שפמו של יצחק. כשנודע ליצחק כי מרטה אינה אוהבת גברים משופמים, גילח את שפמו למענה.

מרטה סיפרה שכאשר פגשה ביצחק בפעם הראשונה, הרגישה כי הם מכירים זה את זה משכבר הימים. היא סיפרה עוד שבפגישתם הראשונה הם בילו בחוף הים עם בני הקיבוץ ועם אחיו משה ושרו משירי ילדותם.

בתוך 3 חודשים ממועד היכרותם נישאו יצחק ומרטה זה לזו. הם ציפו ליום שחרורו של יצחק מן השירות הצבאי כדי שיוכלו לנסוע לדרום אמריקה ולערוך שם מסיבת חתונה יחד עם בני משפחתם.

יצחק היה אדם שמח וטוב לב . הוא נהג להתלוצץ ולספר בדיחות. הוא אהב מוזיקה, בייחוד מוזיקה דרום אמריקאית, אהב לשיר ולנגן בחלילית, אהב טיולי אופנוע והיה חובב כדורגל.

כאשר שב הביתה מן הצבא, נהג לסייע למרטה בעבודתה בבית הילדים, גם בימי שבת בבוקר בשעת ההשכמה. יצחק אהב מאוד ילדים והרבה להשתעשע ולשחק עם ילדי הקיבוץ, כאילו היה ילד בעצמו, והם החזירו לו אהבה ושמחה.

יצחק הרומנטיקן, נהג בשבת בבוקר, לאחר שסיים לעבוד בבית הילדים כמחליפה של מרטה, ללכת למטבח הקיבוץ כדי להכין ארוחת בוקר למרטה, את ארוחת הבוקר הוא הביא על מגש עם פרח לצידו. הם נהגו לשוחח ארוכות, הוא סיפר לה על ימי ילדותו.

יצחק היה אדם מאוד משפחתי והעריך את הוריו בשל חריצותם ומסירותם לו ולשני אחיו.

יצחק היה מסור לא רק לבני משפחתו ולילדי הקיבוץ, אלא גם לזולת. הוא אהב לסייע ולעזור ולא היסס לעמוד לכל בעת צרה.

טוראי יצחק נפל ביום ד' בכסלו תשכ"ח (5.12.1967) באזור סיני בעת מילוי תפקידו. ההודעה על נפילתו הגיעה להוריו באורוגואי באמצעות הדואר כחודש וחצי לאחר נפילתו מבנם משה שחי בארץ. הוריו קיבלו אותה בכאב גדול ובאמירה שלא דרך הטבע שהורים קוברים את ילדם.

יצחק היה בן עשרים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה. הוא הניח אישה, הורים ושני אחים.

הוריו ואחיו של יצחק, שעלו לארץ ב- 1973 שנים אחדות אחרי נפילתו, התיישבו בקריית גת, ויצחק מונצח עם כל חללי היישוב באתר ההנצחה העירוני. כן הוא מונצח באנדרטת "דרך הגבורה" לזכר חללי חיל ההנדסה בכל מערכות ישראל, הסמוכה לצומת חולדה.