בן פורטונה (צ'ונה) וכמוס. נולד ביום י"ד בחשוון תשי"ב (13.11.1951) בטריפולי, בירת לוב. השישי מבין שבעה אחים ואחיות.
יוסף – יוסי בפי אוהביו – עלה ארצה עם משפחתו בגיל ארבעים יום, במסגרת העלייה הגדולה מלוב. המשפחה שוכנה במעברה ג' שבמג'דל – אחת משלוש המעברות שהוקמו בסביבות העיר אשקלון – ושהו בה כמה שנים בתנאי מחסור ומצוקה קשים – בצריף צפוף, ללא חשמל וסניטציה, ולעיתים אף בלי מים. בהמשך עברו לדירת מגורים באשקלון, ושם עברו עליו ילדותו, נעוריו ואף חייו הבוגרים.
יוסי סיים שמונה כיתות לימוד בבית הספר היסודי "ארלוזורוב" שבאשקלון, המשיך לשנתיים בתיכון מקצועי "אורט" בעיר וכנער יצא לעבוד.
בן שמונה-עשרה התגייס לצה"ל, הוצב בחיל השריון ושירת בבסיס "צאלים". באותה תקופה התחוללה מלחמת ההתשה לאורך הגבולות, ותפקידו של יוסי הוגדר חיוני. מפקדיו סיפרו שהיה חייל טוב וממושמע, אהוב ומקובל על כולם.
במהלך שירותו, בזמן פעילות בבסיס, נפל עליו קיר בטון ורגלו הימנית ספגה פגיעה קשה. יוסי אושפז בבית החולים "סורוקה" שבבאר שבע, ולאחר טיפול נשלח לתקופת החלמה ושיקום בנהריה. בתום השיקום חזר לשרת, ואף על פי שהוכר כנכה צה"ל, החליט להמשיך לשירות בצבא הקבע.
לאחר זמן מה נתגלתה בגופו מחלה. נוכח הידרדרות במצב רגלו שיווי המשקל שלו נפגע והוא נאלץ להיעזר במקל הליכה, ובהמשך בכיסא גלגלים.
בשנת 1979 נישא יוסי לתקווה. את ביתם בנו באשקלון, במרוצת השנים נולדו שלושת בניהם – עמוס (עמי), דוד (דודו), ובן הזקונים – שמעון (שימי) חיים. בני הזוג נפרדו ב-1986 אך יוסי המשיך לגור באשקלון על אף קשיי התנועה שלו, כדי לשמור על הקשר עם ילדיו ולהיות להם אב מסור ואוהב.
למעלה מעשרים שנה שירת כנַגָד בצה"ל. מפאת חשיבות התפקיד שמילא, שבאופן רגיל נדרשו כמה חיילים כדי לבצעו, קוּדם וקיבל רכב צבאי צמוד. משלא יכול היה לנהוג עוד, עקב מצבו, דאגו בבסיס להסיעו הלוך וחזור.
ביום 21 בינואר 1992 השתחרר מצה"ל.
בשנת 1994 עזב את אשקלון ועבר להתגורר במרכז הארץ, סמוך לאחותו עליזה שסייעה לו רבות עד יומו האחרון.
משהחמירה מחלתו ותנועתו הוגבלה, החל להתנייד באמצעות כיסא גלגלים. למרות זאת, לרגע לא חדל לשמור על רוחו הטובה ועל שמחת החיים שפיעמה בו. הוא הצטרף למרכז השיקום לנכי צה"ל שביפו – פרויקט ייחודי המשותף לאגף השיקום במשרד הביטחון ולמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן – והשתתף בשלל פעילויות חברתיות ואישיות מעשירות. בין היתר, גילה את חדוות היצירה ולמד ליצור בקרמיקה, פתר תשבצים, למד תוכנות מחשב חדשות ויצא לטיולים עם חברי המרכז. השתתף גם בטיולים ובפעילויות מטעם "בית הלוחם" של ארגון נכי צה"ל, ומדי יום שישי שחה בבריכה ונטל חלק ברכיבה טיפולית. בסופי השבוע נהנה לבלות עם ילדיו שבאו לבקרו והנעימו את זמנו, ומפעם לפעם יצא עם אחותו לחופשות בבתי מלון.
יוסי היה אדם עדין נפש, אוהב שלום ורודף שלום, חכם וטוב לב. אהב את ילדיו בכל מאודו והעניק להם רגעים שמחים וחוויות טובות בהקפידו לחסוך מהם את סבלו וייסוריו. הוא הוקיר את הקשר הקרוב עם אחיו אשר עטפו אותו בחום ובחיבוק גדול, ונסע אליהם בכל הזדמנות. בביקוריו אצל אחיו משה, סיפר האח, נהנה לבלות עם אחייניו והתמלא אושר במשחקי שש-בש או דמקה איתם, בין אם ניצח ובין אם לא.
בשנת 2000, הכניסה משפחתו ספר תורה לבית כנסת, למען בריאותו. לדברי אחותו, "בערוב ימיו הוא היה אדם מאושר שאהב את החיים."
יוסף (יוסי) עמירה נפטר ביום כ"ג באלול תשס"ו (15.9.2006), לאחר אשפוז ממושך. בן חמישים וחמש בפטירתו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין החדש שבאשקלון. הותיר אחריו שלושה בנים, אחים ואחיות. על מצבתו חקקו אוהביו את המילים: "נפטר בשבת קודש לאחר ייסורים. יהי זכרך ברוך. אתה בליבנו לעד."
לזכר יוסי התקיים ערב לימוד בבית הכנסת "ברכי נפשי" בגני תקווה, שם גר בשנותיו האחרונות.
הבן עמי כתב: "אבא יקר שלי. אתה לא איתי עכשיו בשביל שאומר לך מה שיושב על ליבי. כמה אתה חסר, קשה לעכל. תמיד עולות לי מחשבות, מה היה אם היית נמצא, מה היית אומר לי ואיך היית מכוון אותי. תדע שתמיד תישאר בליבי. החור העמוק הזה בלב שהשארת לא מתמלא. געגועים בלתי פוסקים אליך, אבא יקר שלי."
כתב הבן דודו: "אבא יקר, אין מילים שיכולות לתאר את הכאב והצער שאני מרגיש בכל שנה ביום פטירתך. היה לך לב טוב ואהבה עמוקה לכל המשפחה, דאגתך לכל אחד מאיתנו הייתה גדולה. לא אשכח את הימים שהיית חוזר מהצבא עם שקיות מלאות בפינוקים. אני מצטער שלא הספקתי להודות לך מספיק על התמיכה הרבה שהענקת לנו לאורך השנים. נוכחותך חסרה לי מאוד, גם היום. אוהב אותך מאוד."
כתב סמי, אחיינו של יוסי: "דוד יקר ואהוב, אתה כל כך חסר, אך בליבנו תמיד. אוהבים ומתגעגעים."
עמי, אחיין של יוסי: "תמיד היית ותישאר לעד הדוד עם החיוך הנצחי. לאורך השנים תמיד היית שם עבור כולם, דאגת להצחיק ולרומם את מצב הרוח, ידעת לתת תשומת לב ואהבה, גרמת לכולם לרצות להיות בקרבתך. אני מתגעגע למשחקי השש-בש שלנו, לנסיעות וטיולים שלקחת את כולם. היית ותישאר תמיד דמות להערצה עבורי, תודה שלקחת חלק בחיי."
רביד, אחיינית של יוסי, כתבה: "כל פעם שמזכירים לי את שמך מיד עולים בי כל אותם זיכרונות יפים מהתקופה איתך: אני, בתור ילדה, מתרגשת כשאבא מודיע שהולכים לבקר אותך, ומשתוקקת כל פעם לפגוש אותך שוב. למרות המצב בו היית תמיד שימשת לי כדמות דוד אוהב ואהוב. יחד שיחקנו, צחקנו, חגגנו ימי הולדת וחגים ובעיקר נהנינו מהביחד. תמיד תישאר בליבי."
כתבה אחותו עליזה: "הייתה לי הזכות ללוות, לדאוג ולעטוף אותך כפי שהגיע לך, עד יומך האחרון. כל תקופת סמיכותי אליך הארוכה, העטופה באהבה גדולה, עם הרבה הבנה ושיתוף פעולה. ללא ויכוח, ללא סירוב, ללא כעס או התנגדות. רק אושר ושמחה שטפו אותך.
בתוך חדרי הלב נשארו הזיכרונות, תיזכר כמלא חמלה והבנה.
יוסי אחי היקר, תהיה בליבי לעד. בגן עדן תהא מנוחתך."