בנם הבכור של חרות ואלון. נולד ביום ב' בכסלו תשס"ה (15.11.2004) במושב חמד. אח למיקה ועמית.

תמיר גדל והתחנך ביישוב נירית שבשרון. ילד חכם, שנון וסקרן עם חיוך ממיס לבבות ועולם פנימי עשיר. למד בתיכון "בית אקשטיין" בכפר מלל, המתמחה בטיפול בהפרעות קשב וריכוז קשות. בזכות זיכרון יוצא דופן ונחישות הצליח להתגבר על כל אתגר וסיים בהצטיינות, עם ציוני בגרות גבוהים.

לאורך השנים גילה תחומי עניין מגוונים, מאסטרונומיה וגאולוגיה ועד חקר אילן היוחסין המשפחתי. בחדרו טיפח אוסף אבנים, קריסטלים ומאובנים שונים.

תמיר הפיץ אור בבית והיה בן מסור ואח אוהב. הוא הסב גאווה להוריו וטיפח קשר קרוב עם אחיותיו, שהעידו כי מילא את תפקיד האח הגדול בצורה מושלמת. הוא דאג והגן עליהן, חיבק מכל הלב, נתן עצה טובה ותמיד מצא זמן לבלות עימן. יחד נהנו לצפות בסדרות טלוויזיה ובסרטים משעשעים, וצחוקו המתגלגל של תמיר נשמע בכל רחבי הבית.

בדצמבר 2022 תמיר התגייס לצה"ל ושירת כמש"ק חינוך ביחידת מת"ק עזה (מנהלת התיאום והקישור) של חיל החינוך והנוער, המוצבת במעבר ארז. הצבא ביגר את תמיר ועיצב את אישיותו והוא פרח. במהלך הטירונות והקורס הפגין רצינות רבה, סיים מצטיין בטירונות וכן הצטיין במהלך ההכשרה המקצועית.

תמיר ניחן ברגישות חברתית יוצאת דופן ובדאגה מתמדת לזולת. חבריו ליחידה סיפרו כי ידע לזהות חייל או חיילת השרויים במצוקה ועטף אותם בתמיכה ובחום כדי שירגישו בנוח בבסיס.

תמיר היה גאה בתפקידו כדמות חינוכית והרגיש שמצא את ייעודו. הוא שאף להמשיך את דרכו בחיל החינוך ולצאת לקורס קצינים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על המבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת תמיר שהה בבסיס, לאחר שהתנדב להישאר לשבת/חג ולאפשר לחברים לצאת הביתה. עם פרוץ המתקפה, עשרות מחבלים פשטו על הבסיס. במהלך הקרב תמיר תועד נחטף לרצועת עזה על רגליו.

במהלך שנתיים המשפחה ניהלה מאבק בלתי מתפשר להחזרתו הביתה, בלי לדעת בוודאות מה מצבו.

ביום 14.10.2025 גופתו הושבה לישראל. רק אז התבהר כי נהרג יומיים אחרי שנחטף.

סמל ראשון תמיר נמרודי נפל בקרב ביום כ"ד בתשרי תשפ"ד (9.10.2023). בן שמונה-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא בכ"ד בתשרי תשפ"ו, שנתיים בדיוק לאחר נפילתו. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.

האב אלון ספד: "תמיר אהוב ויקר שלי, איך מספידים בן? באיזה עולם מתוקן אב צריך להספיד את בנו בכורו?... שנתיים של תופת, בלי אוויר לנשימה, עם מטרה אחת ברורה. להחזיר אותך הביתה. תמיר שלי, איזה ילד קסם היית, שנון, חכם, ורבאלי עם חיוך ממיס וחיבוק ששובר צלעות. חיבוק שכל כך חסר לי. איך היית מגיח מאחוריי, עם עיניים טרוטות אחרי שינה טובה, צועק, 'אבו, תביא חיבוק' ולא היית ממתין לתשובה ממני אלא ניגש אליי ומחבק חיבוק חזק, חם ועוצמתי. הייתי אומר לך, 'תמירו, אתה תשבור לי צלע'. עכשיו אני מוכן לעשות הכול כדי שתשבור לי את כל הצלעות מהחיבוק שלך. רק תחבק!

ילד יפה וטהור שלי, חייך נגדעו בשיא פריחתך, בשלבים המהממים של חייך החדשים, עם המון חברים, עם המון פעילות מרוממת נפש. ובכמה לבבות נגעת, בכמה אנשים נגעת".

ספדה האם חרות: "כמה פעמים דמיינתי את הרגע שאפגוש אותך שוב ילד. דמיינתי מה אגיד לך, איך נתחבק, איך ארגיע אותך שאימא פה ונחלים יחד. אך לפני יממה קיבלתי את הבשורה שריסקה לי את הלב, דרסה כל שביב תקווה, רוקנה אותי משארית כוחותיי. גופתך זוהתה והוחזרה לישראל.

אתה כאן, חזרת, אני עומדת היום הכי קרוב אליך מזה שנתיים. אבל אין חיבוק, אין החלמה ואין מרגוע. עייפה מחוסר שינה, עיניי צורבות מבכי ואני לא מוצאת את המילים. מה אומר לך עכשיו? איך מספידים ילד? איך אני אמורה להיפרד מבני הבכור? מבני היחיד? איך מסכמים 18 שנה של יחד ועוד שנתיים של געגוע?

שנתיים בהן עברנו בין תקווה לייאוש. שנתיים עם חשש כבד לחייך. שנתיים שאני מפחדת לגלות שאתה אינך. רק לאחרונה העזתי לזמן סיום, ביקשתי להוריד את הפלסטר מהפצע המדמם.

ואתה... כמו שאתה, הנשמה התאומה שלי... הרגשת אותי וחיכית. חיכית שאהיה בשלה לשלב הזה. ולא בחרת סתם יום. אתה נקבר ביום בו נהרגת לפני שנתיים, כ"ד בתשרי תשפ"ד.

אז אני בוחרת היום לא להספיד ולא לסכם, כי המסע שלנו לא הסתיים.

בשיחות האינסופיות שניהלתי איתך בדמיוני, הבטחתי לשחרר אותך לחירות... לא זו החירות שרציתי עבורך. לא בזו הדרך, לא באכזריות כזו, לא בשלב כל כך מוקדם. אבל הבטחתי לך חירות ואני מקיימת. נפרדת היום מגופך... אבל לא ממך. תנוח על משכבך ילד, גופך עבר מספיק.נשמתך סוף סוף חופשיה. אך היא פה איתי

לצידי, היא תלווה אותי פה על פני האדמה, בכל צעד, בכל החלטה, בכל שמחה שעוד תבוא.

והיא תבוא, בזמנה. היא תהיה שונה ממה שהכרתי, פחות תמימה, פחות שלמה, אבל תהיה פה שמחה.

מבטיחה לדאוג למיקה ועמית. מבטיחה לא לשקוע ולנסות לדאוג גם לעצמי. יודעת שאתה ואני זה סיפור שלעולם לא יסתיים, הוא רק משנה צורה. אז רק תבטיח לי לבקר מדי פעם בחלומות, כי הגעגוע קשה והחלל הוא עצום.

אנחנו עוד ניפגש פנים אל פנים בעתיד, אני עם קמטים ושיער לבן ואתה... אתה תישאר לנצח ילד טהור שלי בן 18".

עמית אחותו ספדה: "אח שלי. זהו, זה נגמר, אתה סוף סוף בבית. בסיוטים הכי גרועים שלי לא חשבתי שאצטרך להספיד אותך. אני מוצאת את עצמי יושבת וכותבת ולא באמת יודעת מה להגיד. איך אפשר להספיד אותך ולהנציח חיים שלמים בהספד כל כך קצר? אני זכיתי. זכיתי באח הכי טוב שיכולתי לבקש וכואב לי כל כך שהיו לנו רק ארבע-עשרה שנים יחד. אלו היו ארבע-עשרה השנים הכי טובות שיכולתי לבקש. היית החבר הכי טוב שלי, אני מתגעגעת, מתגעגעת לימים שהיינו נשארים ערים עד אמצע הלילה ומדברים על הכול, מתגעגעת לחיבוקים שלך כשהיית חוזר מהצבא... אני מתגעגעת אליך, אח שלי, מתגעגעת כל כך עד שזה מכאיב לי בכל מקום בגוף...

אני מרוסקת, אני שבורה לרסיסים - איך החיים ממשיכים בלעדיך?... אח שלי, אני נפרדת אבל לא באמת, כי אתה איתי תמיד בכל מקום ובכל זמן. אני שומרת אותך איתי הכי קרוב ללב איפה שתמיד היה ותמיד יהיה לך מקום עמוק וחם. אני אזכור אותך לנצח, אח שלי, אזכור כל רגע יפיפה שהיה לנו יחד. אזכור כל צחוק וכל חיבוק, מבטיחה לך שלא אשכח אותך לעולם ואעשה הכול כדי להנציח אותך בכל מקום ובכל דקה".

בעיזבונו של תמיר נמצא פתק קטן שבו כתב: "להצליח לעזור להרבה אנשים, ליצור מעגל חברתי קרוב, לא לפגוע". בני משפחתו חרטו על צמיד לזכרו את המילים האלו, שאפיינו את דמותו ואת ערכיו של תמיר.