מימון, בן מסעודה ואברהם, נולד בשנת תש"י (1950) ברבט שבמרוקו. בשנת 1955 עלה ארצה עם משפחתו, שהתיישבה בלוד. הוא למד בבית הספר היסודי בלוד, והיה חבר בקבוצת הכדורגל "הפועל" לוד. מאחר שמשכורתו של אביו הייתה צנועה ומשפחתו ברוכת ילדים, לא יכול מימון להשלים את לימודיו התיכוניים ונאלץ לצאת לעבוד בנגרות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

מימון גויס לצה"ל במחצית פברואר 1968, הוצב לחיל השריון וההנדסה ועבר קורסים כנהג זחל"ם וכנהג משאית. בתעודת השחרור שלו נרשמו המלים הבאות: "מסור ואחראי. ביצע את תפקידיו לשביעות רצון מפקדיו".

בשלהי פברואר 1971, לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר, עבר מימון להתגורר בבאר-שבע, שם נשא לאישה את חברתו עליזה, ויחד הקימו ביתם בעיר. הוא עבד כנהג משאית שכיר וכארבעה חודשים לפני שפרצה המלחמה נולדה בתו יפעת. במלחמת יום הכיפורים שירת מימון כאיש מילואים בגזרה הדרומית של תעלת סואץ. ביום ו' בחשון תשל"ד (1.11.1973) נפל מימון והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, חמישה אחים ושלוש אחיות.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מימון נפל בעת פעילות מבצעית, בעלות רכבו על מוקש. מימון שירת ביחידת הנדסה והוכיח את עצמו בה כחייל מעולה ואמיץ. מימון הצטיין בנכונותו הרבה לכל משימה ובביצוע מעולה של כל תפקידיו. חבריו חבים לו את חייהם".

משפחתו תרמה לזכרו ספר תורה.