בנם של מסעודה ומסעוד. נולד בשנת תרצ"ד (1934) במרוקו.

נסים גדל והתחנך במרוקו, שם למד בבית ספר יסודי ובתיכון.

בתחילת שנות החמישים עלה ארצה עם משפחתו במסגרת גל העלייה הגדול ממרוקו. המשפחה התיישבה ביפו, בהמשך עברו לאור יהודה ולבסוף השתקעו בתל אביב.

זמן קצר לאחר העלייה לארץ התגייס נסים לצה"ל ושירת כלוחם בחטיבת "גולני".

לאחר השחרור הכיר לו קרוב משפחה את כרמלה סמירה. השניים התאהבו וב-1962 נישאו זה לזו. הם הקימו את ביתם בשכונת תל כביר בתל אביב והביאו לעולם חמישה ילדים – זהבה, שושנה, אורלי, יצחק ואליהו.

נסים היה בעל ואבא אכפתי, דואג ומסור, שתמיד עזר לילדיו בכל מה שצריך ולא החסיר מהם דבר.

לאורך השנים עבד בחברות שונות, בהן חברת "אלקטרו-סטאר", חברת "עסיס" ו"נעלי בריל".

במקביל, המשיך בשירות מילואים פעיל ולחם בכל מערכות ישראל.

ב-1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, גויס ללחימה, במהלכה נפצע מרסיסים שפגעו בעינו ובאוזנו והוכר כנכה צה"ל.

על אף הפציעה, לחם גם במלחמת יום הכיפורים (1973), ובעקבות זאת פציעתו החמירה.

נסים המשיך לעבוד ולפרנס את המשפחה, אך בשל מצבו הבריאותי נאלץ להסתפק בימי עבודה קצרים יותר.

הוא היה אדם נחוש, דעתן וכריזמטי, לוחם צדק שלא היסס לעמוד על עקרונותיו כשנדרש לכך, וחתר לשלום בין כולם. הדת והאמונה היו חשובות לו מאוד, ותמיד הקפיד על השבתות והחגים. לקראת כל שבת וחג תמיד דאג לקנות ולעשות את כל מה שצריך כדי לחגוג ולציין אותם כהלכתם.

נסים היה הנדימן, בעל ידי זהב, שתיקן כל מה שדרש תיקון בבית המשפחה ובהמשך גם בבתיהם של ילדיו. הייתה לו אמפתיה רבה לחלשים ואם מישהו בסביבתו היה חולה, תמיד דאג לו וסייע ככל שיכל. בנוסף, דאג מאוד לעתיד המדינה, אותה אהב בכל ליבו.

ברבות השנים, זכה נסים להפוך לסבא לנכדים, שמילאו את ליבו בנחת ובגאווה.

נסים בוזגלו נפטר ביום ט"ו באב תשס"ד (2.8.2004). בן שבעים במותו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בתל אביב. הותיר אחריו אישה, שלוש בנות ושני בנים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "זכרך לא ימוש מליבנו לעד" והוסיפה: "נשמתו תנוח בגן עדן עליון עם כל הצדיקים והחסידים".