בן פרידה ומשה. נולד בשנת תש"ך (1960) בלוד. ילד שני במשפחה, אח לרבקה (ריקי) ואסנת.

דב, "דובי" בפיהם של בני משפחתו, גדל והתחנך בלוד. למד בבית ספר יסודי בעיר ולאחר מכן בתיכון "אורט אזורי רמלה-לוד" במגמת חינוך גופני והשלים בגרות מלאה. הוא אהב ריצה למרחקים ארוכים, וייצג את בית הספר בתחרויות ריצה רבות.

בתיכון רכש חברים קרובים, ששמרו עימו על קשר הדוק לאורך כל חייו.

כנער היה חניך בשבט "לוד" בתנועת "הצופים", ובהמשך מדריך בתנועה. הוא השקיע בהדרכות ונהנה מההכנות לטיולים ולמחנות הקיץ ומהעמידה בראש קבוצת חניכים.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. במהלך שירותו עבר לתפקיד מדריך ידיעת הארץ בחיל החינוך, אשר התאים לאהבתו הגדולה לטיולים בחיק הטבע. הוא שירת בצפון הארץ, גר בדירה במעלות-תרשיחא והדריך במסעות ובטיולי יום באזור היישוב פקיעין שבגליל העליון. לאחר מכן יצא לקורס קצינים ובסיומו שירת כקצין חינוך במדור ידיעת הארץ. שירות הקבע שלו נמשך שלוש שנים.

דב נישא לחיה, אותה הכיר כשלמדו יחד בבית הספר ונפגשו בשנית בתחילת שירותו הצבאי. הזוג עבר לגור בתל אביב ולאחר מכן עברו לפתח תקווה. נולדו להם שני בנים - בארי ודקל, ובת - נעם. בשנת 1988 עברה המשפחה למודיעין.

במהלך שירותו חלה דב, ועל אף שהמחלה ליוותה אותו מאז החליט שעליו להילחם ולתפקד באופן עצמאי. הוא עבד בתחום מערכות תומכות מחשב ותקשורת בחברת "טלדור", ותוך כדי למד והוכשר כטכנאי. אהב את עבודתו, התמיד בה במשך עשרות שנים, התמחה והיה למקצוען המטיב לפתור בעיות מורכבות. כמו כן רכש בעבודה חברים טובים, והם ראו בו אדם שאפשר לפנות אליו לקבלת עצה מקצועית ולשוחח עימו על עניינים אישיים כמו גם על נושאים ברומו של עולם.

דב המשיך עם בני משפחתו את מסורת הטיולים, כן המשיך לעסוק בספורט וכמעט מדי ערב רץ כארבעים דקות, כל עוד מצבו הבריאותי אִפשר זאת. הכול הכירוהו כמי שבורך בחוש הומור מפותח, היה לו מאגר בלתי נדלה של בדיחות לכל מצב ולכל מי שנכח בחדר או באירוע. בד בבד היה אדם רגוע ונינוח שידע להקשיב לזולת. הוא ורעייתו שיחקו ברידג' ורֶמי באופן קבוע עם חברים, והדבר היה לתחביב משותף. כמו כן נהגו לארח בביתם ולהיפגש עם חבריהם הרבים. אלה כינו אותו בחיבה "אונציק", וכדברי רעייתו: "כשקראו לו דב, מיד ידעת שזה לא חבר קרוב".

מפגשי מחזור היו חוויה שבכל פעם שמח לקראתה, ובעצמו היה מהמארגנים של מפגשים כאלה של בוגרי בית הספר ותנועת "הצופים". כשחזר מהמפגשים נהג לספר בפירוט מה קורה עם כל אחד ואחת, איך היה האירוע ומי השתנה מאוד וקשה להכירו.

המחלה ליוותה אותו כל חייו, ואף על פי כן שמר על אופטימיות. בכל פעם שחלה החמרה, היה בטוח שהמצב זמני וישתפר, והסביר זאת לאחרים: "אין סיבה מיוחדת לדאגה". הוא למד לבקש עזרה ושיתף אחרים בצרכיו האישיים כדי להקל על עצמו מעט, אך ניסה להימנע מתְלות. ברבות השנים נאלץ להפסיק לעבוד משום שלא יכול היה להתנייד כנדרש ולמלא את המשימות שהטיב לבצע בעבר.

דב אונציק נפטר ביום ד' בחשוון תשע"ו (17.10.2015). בן חמישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין במודיעין. הותיר אישה, שני בנים ובת, הורים ושתי אחיות.

על מצבתו חקקו בני משפחתו: "זכרך בליבנו לעד".

גיסו, בן זוגה של אחותו ריקי, כתב: "מי שמחליט מתי ייאסף לאבותיו הוא האדם עצמו, והוא שבוחר מה חשוב לו לתת לפני שהוא נפרד מהעולם הזה. דובי עשה את ההחלטה ואפשר לכולנו את שמחת כלולותיה של עטר [בתי], ומשזו הסתיימה, הרשה לעצמו ללכת אל אותה שלווה נצחית שאין בה יותר תלות ואין בה יותר כאב. אצילות נפש כזו אפיינה אותך וראויה שנזכור אותה תמיד. תודה לך, דובי יקר, על רוחב ליבך ועל מי שהיית".