בתם הבכורה של יהודית ומשה. נולדה ביום כ' בכסלו תשל"ו (24.11.1975) בבת ים.

קרן גדלה בבת ים עד גיל שלוש וחצי, אז עברה עם הוריה לכרמיאל. היא למדה בבית הספר היסודי "אלון" בעיר, ובהמשך אובחנה כמחוננת והחלה ללמוד בבית הספר למחוננים בשלומי. כשהגיעה לכיתה ח' החליטה לעזוב את בית הספר למחוננים, עברה לחטיבת הביניים "אורט מגדים" בכרמיאל והמשיכה לתיכון "אורט הורוביץ" בעיר.

ילדה חברותית וחכמה, עם עיניים חומות ענקיות, מבט נוקב וסקרנות אינסופית. בכל מסגרת בה למדה בלטה והייתה במרכז העניינים, התנדבה תמיד לקרוא בכיתה, לשיר בטקסי בית הספר ולעזור בארגון הפעילויות הכיתתיות והבית-ספריות.

כשהייתה בת חמש נולדה אחותה יסמין, וחמש שנים לאחר מכן נולד אחיה, דני. קרן הייתה אחות למופת, שימשה כמורת דרך לאחיה הקטנים וחשה אחריות רבה כאחותם הגדולה.

כנערה, הייתה חניכה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובהמשך הפכה גם למדריכה. במסגרת תפקידה, ניסתה מגוון שיטות ופתרונות על מנת להתמודד עם בעיות משמעת חוזרות. היא לקחה את תפקידה ברצינות רבה, שמרה על סבלנות ואורך רוח והתייעצה רבות עם אימה יהודית, מורה במקצועה.

בכל אשר עשתה הציבה קרן סטנדרטים גבוהים לעצמה ושאפה הכי גבוה שאפשר. היא לא נרתעה משום משימה או אתגר, אלא הסתערה קדימה חמושה ביצירתיות, בנחישות, בתכנון ובמחשבה. כך, נהגה להתייעץ עם אימה גם לגבי עבודות שכתבה ללימודים, כדי לוודא שהיא עומדת במשימה בצורה הטובה ביותר.

בגיל הנעורים חוותה קרן פריחה גדולה וכל הכישרונות הרבים שהיו טמונים בה פרצו החוצה. בבית הספר, קיבלה ציונים מעולים בכל המקצועות. בשעות הפנאי ציירה ושרבטה, כתבה שירים והגיגים ביומן ושמרה התכתבויות שניהלה עם חברותיה.

השירים שכתבה שיקפו את חוכמתה, את רגישותה ואת הפיוטיות שבה, ולא פחות מכך את חוש ההומור המשובח שלה. כך, לדוגמה, בשיר הבא שכתבה: "עלה פועה/ עלה פועה אנוכי/ כגחמה הנישאת ברוח הבראשית/ כחכלילי קשור עיניים/ בגיא צלמוות, הנושא/ בצלע החיים// גופי כיבבה משתוללת/ אין בי אלא נצח/ כחרצני התקומה הנישאת/ בשעות הערביים// טללים של עצב פצעוני / בהולכי בשעות ערב/ לפני גוף ונשמה/ איני אלא הרוח לבדה/ כעפרוני בכלוב באדמה// סתאאאם".

בנוסף, קרן שיחקה בכישרון רב בהצגות בית הספר והפליאה בשירתה כזמרת במקהלת "נופר". היא אף השתתפה בתחרות שירה עירונית לילדים, עם השיר "שיר הספנים" שכתב נתן אלתרמן והלחין יואל ולבה, ואמנם לא זכתה בתחרות, אך קיבלה שבחים רבים על שירתה.

קרן הייתה יצירתית מאוד, בעלת דמיון עשיר, כריזמטית, צינית, חכמה ואכפתית. בשעות הפנאי אהבה מאוד לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה ולשיר להנאתה. במיוחד אהבה את להקת "קווין" ואת סולנה פרדי מרקיורי, והתעצבה מאוד כשמרקיורי הלך לעולמו, בדיוק ביום הולדתה השישה-עשר.

בכיתה י"ב הצטרפה קרן למשלחת "השומר הצעיר" לפולין. ברגישותה הרבה, הפנימה את הסבל ואת חוסר האונים של היהודים במחנות, והושפעה מכך עמוקות. לאחר הביקור, כתבה את השיר הבא:

"עלים צהובים מתעופפים ברוח/ עייף ההלך ורוצה לנוח/ רחוק הבית ורק הכבשן/ והוא באמצע הדרך – עדיין ספוג בעשן// ואפר אנשים בצנצנת תרמילו/ אחיותיו והאימא והאבא שלו// נישאים בתרמיל בצנצנת מחמר/ כבר לא היה מאום לומר// זעקות נעליים מרוטשות ושחוקות/ המתערבבות בבכי עשרות צלקות// לעד יישא עמו ההלך המר/ את ריח עשן, צנצנות מחמר/ לעד תימשך הדרך, ובסופה -/ אומה מרוטשת וארץ עייפה".

עם סיום לימודיה בתיכון התגייסה לצה"ל מלאה במוטיבציה ושימשה כמ"כית (מפקדת כיתה) טירוניות. בהמשך הייתה אמורה לעבור למערך הח"ן (חיל הנשים, שהתקיים עד 2001) ועברה קורס במחנה דורי בתל השומר.

במהלך שירותה התחילה להרגיש לא טוב, סבלה משיעול טורדני ולבסוף אובחנה כחולה בלימפומה, סרטן בלוטות הלימפה. קרן אושפזה בבית החולים "זיו" בצפת ובהמשך הועברה לבית החולים "רמב"ם" בחיפה. בין הטיפולים הרבים שעברה, בשירות ואחרי שחרורה מצה"ל, קיבלה תרומת מח עצם מאחותה יסמין, ובנוסף נזקקה לתרומות דם מחברים ובני משפחה באופן שוטף. קרן הייתה אסירת תודה על ההתגייסות של אוהביה ולא קיבלה דבר כמובן מאליו.

ביולי 1995 כתבה: "אני מתרפסת לפניך, אלוהים/ אני מכופפת ראשי להודך/ ושוטחת לפניך בקשה/ לתשומת לב, לחלק מזמנך/ אני מתחננת לפניך, בורא/ מניחה בפניך סל ביכורים/ שלל פירות וירקות/ רוצה לחלוק איתך עוד כמה הרהורים/ נושאת בפניך תפילה, אחראי/ תסתכל לפה רגע למטה/ אני חושבת שצריך פה התערבות/ ונורא מקווה ששמעת/ אני על סף ייאוש פה, גורל/ זובחת עולות על מזבח/ מקריבה את פירות העונה/ ומרגישה כמו הופעת אורח".

חודש וחצי לאחר מכן, נפטרה קרן.

קרן עוד-כהן נפטרה ביום כ"ז באב תשנ"ה (23.8.1995). בת עשרים בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין בכרמיאל. הותירה אחריה הורים, אחות ואח.

על מצבתה חקקה המשפחה את המילים: "יש פרחים שעד אין סוף נשארים במנגינה" (מתוך השיר "יש פרחים", מילים: נתן יונתן).

אימה, יהודית, כתבה במלאת שמונה שנים למותה: "אני רואה ומרגישה את קרן בכל דבר שאני עושה. אני שומעת את הצחוק שלה, את קול הפעמונים שלה כאשר היא שרה בקול גדול את השירים שאהבה, אני זוכרת את היסודיות והרצינות שבהן התייחסה ללימודים, לחברות שלה, למשפחה... רוחה של קרן, הנוכחות החזקה והכריזמה שלה, העיניים הגדולות ומלאות ההבעה, הזיכרונות, השירים שלה, חוש ההומור שלה, כל אלה מלווים אותי וימשיכו ללוות אותי כל חיי".

אביה, משה, כתב שירים רבים לזכרה, בהם השיר הבא: "היא לא סבלה לפני מותה/ עשינו למענה כל מה שאפשר/ מותה בא עליה בחטף/ אף אחד לא היה יכול לרפא אותה/ היא לא ידעה שמותה כה קרוב/ היא נלחמה עד הסוף/ בסוף טיפלו בה במסירות ובאהבה/ היא לא איבדה תקווה/ עקודה על מזבח האושר/ ויד הגורל ממתינה לשעה הנכונה/ להטות את מאזני החיים/ מאושר לאבדון// תמונה אחרונה שאסור לשכוח/ ראשה מוטה/ עיניה עדיין מעט פקוחות/ אוספות תמונה אחרונה/ לא זזה לא נושמת/ מתקררת// עוד רגע והסדין יכסה גם את פניה/ ובלילה לוקחים את המתים/ בלי להסתיר את עגלתם".

חברתה, שרית, כתבה ביום השנה למותה: "השמש היום חסרה קרן אחת. קרן שנמוגה. בביקור האחרון בבית החולים משה קיבל את פנינו מחוץ לחדר של קרן. אסור היה לנו להיכנס, דיברנו מסף הדלת ואז אפרת שאלה דרך המסכה שסיננה את הבכי: 'מה הכי היית רוצה לעשות עכשיו?' וקרן ענתה: 'לשבת על החוף ולאכול קרטיב לימון ושייזל לי על היד, בשמש'.

"אמרתי לה שבפעם הבאה, כשהיא תתאושש, נלך שלושתנו לים. והיא בפסימיות האופיינית לה אמרה: 'צאי מזה, לא תהיה פעם הבאה'. ושוב, כמו בכל פעם לצערי, היא צדקה, כי הכול היה מוכן – היה ים, ארטיק לימון ואפילו שמש, אבל קרן לא הייתה".

קרן מונצחת ב"בית יד לבנים" בכרמיאל ובאנדרטה לזכר בני העיר שנפלו במערכות ישראל.

משפחתה של קרן הוציאה ספר לזכרה ובו מתואר סיפור חייה לצד תמונות, שירים ומכתבים שכתבה, וטקסטים שנכתבו על ידי בני משפחה וחברים.