בנם של ליסה ושלמה. נולד ביום כ' בתשרי תשנ"ה (25.9.1994) בירושלים. ילד רביעי במשפחה, אח למתן, הילה, אביטל, שירה ואילן. אח למחצה למעיין.

ראובן גדל והתחנך בירושלים עד גיל שמונה. לאחר מכן עבר להתגורר עם אימו באלקנה שבשומרון. למד בבית ספר יסודי, כן השתתף בתוכנית למחוננים בתקופה זו.

בהיותו בן שלוש-עשרה טס עם משפחתו לשהות של שנה בסן דייגו שבמדינת קליפורניה בארצות הברית. למד בבית ספר של תנועת "חב"ד", ולמרות הקושי ללמוד בשפה זרה, הודות לכישוריו זכה בפרסים והצטיין בשפה האנגלית.

עם שובו ארצה החל ללמוד בישיבה התיכונית "שעלבים" בנוף איילון, ומכיתה י"א למד בבית ספר "אדר" בפתח תקווה, מסגרת שהתאימה לו משום שהייתה פתוחה יותר.

מגיל צעיר בלט בכישרונו המתמטי. עוד בהיותו בן פחות מחמש הפתיע את בני משפחתו כששלף תשובות נכונות לחידות מתמטיות קשות. "מבריק", נאמר עליו. אומנם במסגרות החינוכיות היה תזזיתי וחסר מנוח, "בלגניסט", כדברי אימו, אך הישגיו היו גבוהים מאוד הודות לכישרונו הטבעי וליכולתו לגמוע ידע מהסובב אותו, וקשה היה לכעוס עליו בזכות הקסם האישי שלו וחמידותו.

בגיל שמונה-עשרה, שנת 2013, התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם בפלוגת הסיור (פלס"ר) של עוצבת "ברק" בחיל השריון. חבריו ליחידה מצאו בו איש שיחה ואדם טוב ומעניין.

סמוך לתום הכשרתו, ביולי 2014, יצא צה"ל למבצע "צוק איתן" ברצועת עזה אחרי ירי רב משם ליישובים ישראלים. יחידתו הצטרפה ללחימה. ביום 31.7.2014, עת המתינו לאיסוף משטח הכינוס במועצה האזורית אשכול, נפלה פצצת מרגמה על הכוח, וראובן נפצע קשה מאוד ברגלו. חמישה מחבריו נהרגו במתקפה – סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, רב-סמל דניאל מרש, סמל ראשון שי-יעקב קושניר וסמל ראשון נעם רוזנטל, וארבעה-עשר נוספים נפצעו.

עוד בשטח שאל את מפקד הפלוגה: "תגיד לי, הרגל שלי תהיה בסדר?" אך מייד נמלך בדעתו ואמר: "עזוב, עזוב, תדאג לשאר הלוחמים. רק מורפיום, אני אהיה בסדר". אחרי טיפול ראשוני הוטס במסוק לבית החולים "שיבא" בתל השומר, התאשפז למשך חודש וחצי, עבר ניתוחים ולאחר מכן נכנס לתהליך שיקום שארך כשנה וחצי. בהמשך הוכר כנכה צה"ל והשתחרר מהשירות.

בזכות תרגול, אימון ונחישות השתקם פיזית ועד מהרה הצליח ללכת בלי עזרה. השיקום הנפשי היה מורכב יותר, אף שהכאב הנפשי כמעט שלא ניכר כלפי חוץ. אף שהיה אופטימי ורצה להשתקם, "בכל פעם שהייתה הסלמה ביטחונית או מבצע בעזה ... ממש העציב אותו שזה קורה עוד פעם ועוד פעם", כדברי אימו.

לאחר השיקום יצא לטייל בעולם. ביקר בארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, ניקרגואה ועוד, ומתוך אהבתו לשפות למד ספרדית במהלך הטיול. כן טייל ברחבי הארץ כדי לגייס תרומות לנכי צה"ל מטעם כמה עמותות, דוגמת "אחים לחיים" ו"משפחה אחת".

לפני הטיול נסע באמבולנס כדי להיבחן במבחן הפסיכומטרי. ציוניו בבחינה היו גבוהים עד כדי כך שנמנה עם חמשת האחוזים העליונים בארץ. בשובו לארץ, אף שהתקבל לתוכנית המצטיינים "פכ"מ" (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) באוניברסיטת תל אביב, בחר ללמוד תואר במדעי המוח ובפילוסופיה בפקולטה למדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן. לאור הצטיינותו זכה בפרס הרקטור. הוא התחבב על המרצים ועל חבריו לספסל הלימודים, ואלה זכו ממנו לסיוע לימודי בדמות סיכומי שיעור והסברים. יובל, אחד המרצים לפילוסופיה, תיאר: "הוא לא היה מאלה שקופצים להשמיע את קולם, אך הוא היה שותף פעיל בשיעורים ובדיונים, עם שאלות מעמיקות, מאתגרות, שמאחוריהן סקרנות גדולה ... הוא היה מהתלמידים שנוכחותם חשובה ומוסיפה הרבה לכיתה".

ראובן רצה למצות כל רגע בחיים, אהב מאוד לבלות בחוף הים ונהנה מאירועי תרבות – הרבה ללכת להצגות תיאטרון, הופעות מוזיקה, הרצאות וסרטים. האזין למגוון סגנונות מוזיקה, למשל לזמרים ברי סחרוף, סאבלימינל, אמינם, לאונרד כהן ובוב דילן, שלהופעתו בארצות הברית טס במיוחד.

בתבונה ובחוכמה חקר כל פרט ואהב ללמוד, לקרוא ולכתוב. "לא דעתן על ריק", כדברי אביו. כאיש שיחה ידע לשוחח בהנאה עם אנשים בכל גיל, בכל נושא שיחה התבסס על עובדות, לא נרתע מוויכוחים ומהקשבה לדעה מנוגדת לשלו וידע לנתח תהליכים ולאור זאת לחזות את העתיד לקרות. ההעמקה והסקרנות שלו הביאו אותו לידי פתיחות למגוון רחב של תחומים ועמדות.

עם שתי גומות חן, תלתלים, חיוך מבויש שובה לב, צניעות וכריזמה מתפרצת, היה אהוב על כולם, גורם משיכה לכל מי שהכירו. בנוכחותו המרשימה הותיר חותם בכל מסגרת. בורך בחוש הומור מפותח שבזכותו הצחיק את סובביו. גם רגישות גבוהה אפיינה אותו, למשל לבעלי חיים, "מחילזון ועד כל דבר שהוא נתקל בו", כדברי אביו.

היו לו חברים טובים רבים וקשר קרוב עם הוריו ועם אֶחיו. המשפחה הייתה חשובה לו מאוד, והוא תמך באֶחיו, שוחח עימם שיחות נפש ובייחוד עזר ככל יכולתו לאָחיו ואחותו הצעירים ממנו.

מלא נתינה, אדיבות, אנושיות וטוב לב, תמיד נכון לעזור ולסייע. הודות לתמיכה, לייעוץ ולעידוד שידע לתת לזולת, השפיע על רבים. כשנתיים לאחר הפציעה נערכה לכבודו מסיבת הודיה. בנאום שנשא באירוע ביקש מהקהל לזכור את מי שנפצעו במהלך שירותם גם עשר ועשרים שנה לאחר הפציעה ולא לחדול לעזור ולתמוך בהם. את דבריו אמר מתוך דאגה לפצועים אחרים ולא לעצמו. חברו יובל כתב: "אזכור אותך תמיד ואת איך שחיזקת אותי בתקופות קשות, אפילו כשלך היה קשה מכול".

ראובן מגן נפטר בז' באדר ב' תשפ"ב (10.3.2022). בן עשרים ושבע בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין באלקנה. הותיר הורים, שני אחים וארבע אחיות.

כתב אחיו הבכור מתן: "רובי אחי האהוב, כל הזמן במחשבות ובלב. תיהנה שם למעלה במקום המכובד שבטח שמרו לך שם".

ספדה אחותו שירה: "היית ואתה עדיין הדמות להערצה שלי. קרו לאחרונה הרבה אירועים משמחים והיית שם לשמוח בשמחתי. האחיין שלך, שעתיד לבוא, ידע מי זה דוד ראובן – על כמה היית גיבור, על הסקרנות המטורפת, הגאונות הבלתי נתפסת, הנתינה האינסופית ועל החיוך השובב עם הגומות שלא נגמרות. על הרצון המטורף שלך לעשות שינוי בעולם. אתה אולי לא יודע, אבל עשית את זה. הכנסת כל כך הרבה תקווה ואור באנשים. כל אהבה שנתת לבן אדם אחר עשתה שינוי גדול. רובי, הלוואי שלמעלה הכול מלא באור, שמש וים כחול ומנצנץ כמו שאתה אוהב; שהכול רגוע ושלו; שאתה רגוע ושלו. הלוואי והיה לי רק עוד חיבוק אחרון לתת לך. הזדמנות להגיד לך כמה אני אוהבת אותך. הלוואי שתקשיב לי כל פעם שאשוחח איתך. תודה על הזכות להיות אחותך".

כתב ראש מועצת אלקנה: "גיבור של המלחמה בצוק איתן, גיבור שעשה הכול כדי לנסות לשמוח ולהצליח בלימודים ועם החברים, גיבור שלמרות שהיה מוכר כנכה צה"ל, עשה הכול כדי לא ליהנות מפריווילגיות ושיתייחסו אליו כאדם 'רגיל' ... תושבי אלקנה ועם ישראל כולו אבלים על לכתך מעימנו. צר לנו עליך, אחינו ראובן".

זמן קצר לאחר פטירתו התקיים באוניברסיטת בר-אילן טקס לזכרו, ובו הוענקה למשפחתו תעודת סיום התואר הראשון שראובן למד.

בעקבות פטירתו הנהיג ראש הפקולטה למדעי המוח שבה למד ראובן שיטה חדשה המעודדת את הסטודנטים להיפגש בקבוצות קטנות כדי שייטיבו להכיר זה את זה ולזהות מצוקה נפשית. גם יוצאי היחידה שלו, פלס"ר שריון, יזמו בעקבות פטירתו מפגש לעיבוד החוויות הקשות שעברו בימי השירות הצבאי. בעמותת האחים השכולים "האחים שלנו" התקיים מפגש וירטואלי תחת הכותרת "ההתמודדות שלנו עם פוסט-טראומה" לזכרו ולזכר חמשת הנופלים מהתקרית שבה נפצע. פרויקט בנושא הלם קרב של סטודנטית מהמרכז האקדמי ויצו חיפה הוקדש לזכרו.

לעילוי נשמתו גייסה משפחתו תרומות לקראת חג חנוכה תשפ"ג לרכישת מוצרים ומזון לחג למשפחות מעוטות יכולת. בתיכון "אדר" שבו למד מתקיים מדי שנה מרוץ לזכרו.

ראובן מונצח בגן יד לבנים באלקנה, ושם נכתב עליו: "לחם בגבורה במבצע 'צוק איתן' ... נשא איתן את אותות המלחמה עד יומו האחרון ... ניחן באהבת הארץ, אהבת האדם, תבונה, נתינה ורגישות. איש של צדק ואמת".