בתם של מיכל ורפי. נולדה ביום ב' באלול תשמ"ג (11.8.1983) בחולון.

נועה הייתה בת הזקונים במשפחה, בהפרש של שנה בלבד מאחיה עמית. הם גדלו יחד בכפר ידידיה, חלקו ביניהם כמעט הכול, תמכו זה בזו ולמדו זה מזו. היה ביניהם קשר עמוק וקרוב, כזה שלא תמיד היה צריך בו מילים. אף שהייתה הצעירה מביניהם, לא פעם הייתה דווקא היא האחות הגדולה מבין השניים.

נועה גדלה בכפר ידידיה, ובשנות נעוריה הייתה פעילה בתנועת הנוער בני המושבים, ובהמשך הפכה למדריכה. היה לה כישרון טבעי ליצור קשר עם אנשים, והחניכים נקשרו אליה מאוד. בהמשך אף התקבלה לתפקיד בסוכנות היהודית ותכננה להדריך נוער יהודי בארצות הברית במסגרת מחנה קיץ.

לנועה הייתה רגישות רבה ורוך טבעי, שגרמו למי שסביבה להרגיש בנוח לידה ולהיפתח אליה. היא ידעה לגעת באחרים באופן שנשאר איתם גם הרבה אחרי שפגשו אותה.

נועה אהבה את החיים, את הטבע ואת בעלי החיים, ובמיוחד את אלבה, הכלבה שלה. היא אהבה את משפחתה ואת חבריה, וכבר מגיל צעיר הייתה צמחונית מתוך רגישות עמוקה לכל יצור חי.

בשנת 2001 התגייסה נועה לצה״ל ושירתה כמדריכת תותחנים בבסיס שיבטה. היא אהבה את השירות ואת העצמאות שהביא עמו, התבגרה מאוד בתקופה הזאת והתקדמה לדרגת סמל.

במהלך שירותה החלה נועה להרגיש לא טוב, ובהמשך התברר כי היא חולה בסרטן. בעקבות המחלה היא שוחררה מצה״ל. המחלה שינתה את חייה, אך לא את מי שהייתה. היו תקופות קשות מאוד, לצד רגעים של תקווה גדולה. בשלב מסוים היא אף החלימה לחלוטין, ונראה היה שהמחלה מאחוריה. אך לאחר מכן היא חזרה בצורה אגרסיבית, ונועה נאלצה להתמודד שוב עם מציאות קשה מנשוא.

גם בתקופת המחלה המשיכה נועה ליצור. היא כתבה טקסטים ושירים, שמרה על קשר עם מי שאהבה ונאחזה בחיים בכל כוחה. גם כשהחיים הפכו קשים מאוד, היא לא ויתרה עליהם. אחד השירים שכתבה במהלך המחלה:

"מסתכלת החוצה הירח מלא / זיכרונות שוב שבים על עבר והווה / מרכינה את ראשי ועוצמת עיניי / ומולי, כמו תמונה, חולפים חבריי / נאחזת חזק בכל תמונה וכל קול / כי זהו, בעצם, אוצרי הגדול / דברים שהיו, מחזקים אותי עכשיו / יודעת שיש אנשים שתמיד אוהב / כל סוף הוא בעצם רק התחלה / זה נכון ולא רק קלישאה / כל מקום שעוזבים אינו נעלם / הוא תמיד בלב ותמיד קיים / נכון שקשה לעזוב חברים / אבל אקח אתכם איתי, תהיו בטוחים / בכל פעם שארים מבטי אל הירח / אדע שגם אתם מתבוננים בו זורח".

נועה הר-מור נפטרה ביום כ"ז בסיוון תשס"ד (16.6.2004). בת עשרים בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין גוש חי"ה בעמק חפר, תחת עץ גדול. הותירה אחריה הורים ואח.

על מצבתה חקקה משפחתה את המילים :״נועה שלנו איננה והיא רק בת עשרים״.

השנים שחלפו מאז לא הצליחו למחוק את נועה מחייהם של מי שהכירו ואהבו אותה. היא נשארה בזיכרונות, בסיפורים ובחותם שהותירה באנשים שהכירו אותה.

אימה, מיכל, כתבה: "איך מרגישים שכול? כשכל יום קיימת תחושה ש'חסר'. כשבכל זמן שמתפנה, נזכרים בך נועהל'ה, וחשים חלל בלב. נזכרים בדברים שעשית, שאמרת, שקיווית, נזכרים בזמן שחלף מאז... כשרואים דמות שדומה לך ולפתע הכמיהה מאכזבת והלב נחמץ כי זו לא את... מדי שנה מגיע תאריך האזכרה, כאילו שאנחנו זקוקים שיזכירו לנו את מה שלא ניתן לשכוח. ואיך, איך אפשר להסביר את התכווצות הלב למשמע שירים שאהבת (שלמה ארצי), אוכל שערגת אליו, ריח בושם בו התבשמת. איך אפשר להרחיב את הלב שנפער בו כבר בור, הפועם ומעלה זיכרונות. הותרת המון געגוע, חלומות, כאב ושאלות בלתי פתורות. הותרת מבט אחרון שלא מרפה.

ובכל זאת, אני רואה אותך עומדת ואומרת: 'אימא, אבא, עמית, כולי תקווה ואמונה שביחד תתחזקו, תלמדו להתגבר, תטוו לכם דרך הגיונית בחיים. מי ייתן ותהיה לכם היכולת לא לפחד מהפחד, ולחיות את החיים כמו שהייתי רוצה שנחיה אותם ביחד – חיים מלאי תוכן, משמעות ועזרה הדדית בינינו, ברגעי עצב ושמחה'".