בנם של עואטף וסלמאן. נולד ביום 29.9.1993 במע'אר (מג'אר-מרר) שבגליל התחתון, מזרחית לכרמיאל. ילד חמישי במשפחה, אח קטן לרביע, רנין, אוסאמה ומראם.

תאיר גדל והתחנך במע'אר, למד בבית ספר יסודי ובתיכון "מקיף א' ע"ש קאסם גאנם" במקום.

את שמו העניקו לו הוריו כביטוי לאור שהכניס אל המשפחה כבן הזקונים, ובשאיפה שתמיד יפיץ סביבו אור ותקווה. ואכן, תאיר הפך לילד חייכן, מלא שמחת חיים, שאהב וקיבל כל אדם והיה אהוב ומקובל על כולם. הוא גדל במשפחה מסורתית וחמה, וחונך על ערכים של סבלנות וסובלנות, כיבוד הזולת, מצוינות, אמינות, צניעות ועזרה לאחר.

בני משפחתו תיארו אותו כאדם החשוב ביותר בבית, שמעצם נוכחותו הפיח חיים בכל מקום בו נכח. תאיר גדל להיות נער יפה תואר, מלא רגש ונאמן לחבריו, שתמיד צחק וגרם לסובביו לצחוק.

ב-13.2.2012, לאחר סיום לימודיו בתיכון, התגייס תאיר לצה"ל. הוא שובץ במשטרת ישראל, שירת במסלול שח"מ – שירות חובה במשטרה, והוצב בתחנת מוריה במחוז ירושלים. את תפקידו ביצע במקצועיות ובמסירות, חדור בתחושת שליחות, וזכה לאהבה ולהערכה רבה מצד מפקדיו ועמיתיו.

בכל פעם שחזר הביתה לחופשה, סיפר כמה הוא גאה ללבוש את המדים הכחולים, נהנה מהשירות ומהיחס החם שנותנים לו מפקדיו ועמיתיו.

תאיר היה איש ישר והגון, אוהב אדם ואוהב חיים. תמיד האמין שמה שנכתב מלמעלה זה מה שיהיה, לא התרגש מכלום ולקח הכול בקלות.

בזמנו הפנוי אהב מאוד לבלות עם חבריו, לטוס לחו"ל, לשחק כדורגל, ואהד את נבחרת ברזיל בכדורגל. הוא חלם לטייל בעולם אחרי השחרור מהצבא ולהקים משפחה.

ב-17.8.2013, בדרכו חזרה הביתה מתחנת המשטרה בה שירת, היה תאיר מעורב בתאונת דרכים קשה. הוא פונה לבית החולים "רמב"ם" בחיפה עם פגיעת ראש קשה, כשהוא מורדם ומונשם.

כחודש לאחר מכן, הועבר אל המרכז הרפואי לשיקום "לוינשטיין" ברעננה, שם טופל במשך קרוב לשנתיים. בהמשך עבר טיפולים בבתי חולים נוספים ולבסוף הועבר לבית בו נולד וגדל, אשר שופץ והותאם לצרכיו. שם, טופל במשך כשלוש וחצי שנים על ידי הוריו, אחיו ואחיותיו.

ב-2020 החל מצבו להידרדר, והוא אושפז במרכז הרפואי "זיו" בצפת. ביום שבת, 13.6.2020, תאיר נפטר.

סמל שני תאיר הזימה נפל בעת שירותו ביום 13.6.2020. בן עשרים ושש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במע'אר (מג'אר-מרר). הותיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות.

על מצבתו חקקה המשפחה את המילים: "הארת את עולמנו באהבתך ואצילותך".

באזכרה בציון יום הולדתו של תאיר כתב אביו: "בן יקר ואהוב. היום הזה הוא היום שלך שבו הוספת לעולם כל כך הרבה אור, שמחה ומשמעות. הזמן עובר, כבר שש שנים, אבל הגעגוע הזיכרונות והאהבה אליך רק הולכים ומתעצמים, ובמיוחד ביום ההולדת שלך שאתה לא איתנו.

ביום הזה שבו היית אמור ולחגוג ולשמוח איתנו אני עוצם עיניים ויכול כמעט לשמוע את הצחוק שלך, לראות את החיוך שלך ולהרגיש את הנוכחות שלך קרובה מתמיד. נכון שאתה לא איתנו כדי לכבות את הנרות, אבל הנשמה שלך מאירה את החיים שלנו בכל רגע ובכל יום מחדש.

איזה עולם מוזר שאבא מספיד את הבן שלו ולא להיפך, וזה נגד חוקי הטבע אבל האמונה שלנו באלוהים ובגורל חזקה ואנחנו מחויבים לקבל את הגזירה הזאת.

כשאני חושב עליך אני נזכר לא רק ברגעים הקשים של הפרידה, קודם אני נזכר בצחוק שלך ובטוב הלב. היית תמיד אדם שראה את האחר. אומרים שהזמן מרפא אבל האמת היא שהזמן מלמד אותנו להתגעגע אחרת, אתה חסר לי בכל רגע ובכל נשמה בכל יום, וביום הזה שהוא יום ההולדת שלך הלב נשבר מחדש.

היית ונשארת המלאך והגיבור שלנו. אנחנו אוהבים אותך. נמשיך לשאת את הזיכרון שלך ואת שמך בגאווה ובאהבה בכל יום. אתה חסר לנו. האהבה אליך חזקה מהמוות, הרוח והחיוך שלך חקוקים בליבנו לעד וכל יום בלעדיך הוא אתגר. אני מסתכל על התמונות שלך בחדר ההנצחה עם החיוך שתמיד האיר כל חדר ולא מאמין שאתה לא איתנו.
אני גאה בך בני, תודה לאלוהים שנתן לי את הזכות שהייתי ההורה שלך.
שולחים לך היום אלפי נשיקות וחיבוקים, יום הולדת שמח לילד שלעולם לא נשכח.

נוח על משכבך בשלום אהוב ליבנו".

תאיר מונצח באתר גלעד המשטרתי ובאנדרטת החללים הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש.

הוא מונצח בבית "יד לבנים" לחללי מערכות ישראל בני העדה הדרוזית, השוכן בדאלית אל כרמל.

בבית המשפחה במע'אר הוקם חדר הנצחה לתאיר, וביישוב הוקמה אנדרטה לזכרו.