בנם של עשירה ואברהם. נולד ביום כ"ה בחשוון תשנ"ז (7.11.1996) בירושלים. אח בכור לתמיר, מור ועידו.

בעלה של אור, אביהם של צור ופאר.

דביר גדל והתחנך בשכונת פסגת זאב בירושלים, ילד שובה לב ועדין, ילד טוב, אהב לשחק כדורסל ולבלות עם משפחה וחברים.

למד בבית הספר היסודי התורני "חנן", משם המשיך לישיבה תיכונית "קריית נוער". בכיתה ט' למד ב"חשמונאים" ובי' עבר ל"מכללת אורט גבעת רם", שם סיים את לימודיו. דביר היה נער שובב ועקשן, רצה לעשות הכול בדרך שלו. דביר נעדר מדי פעם מבית הספר, ולא השקיע מאמצים בלימודיו, שעות רבות בילה עם חבריו והם היו בראש מעייניו. 

דביר אהב מוזיקה, למד לתופף ולימד את עצמו לנגן בפסנתר, למד קורס דיג׳י מקצועי ויצר יחד עם אחיו תמיר מוזיקה אלקטרונית. 

כשהגיע הרגע לעבור את מבחני הבגרות, הוריו של דביר הבטיחו כי אם יסיים בבגרות מלאה בהצלחה, יקבל רכב. דביר החליט שהוא עומד בהסכם, כל מבחן בגרות שסיים חזר הביתה ואמר להוריו, הנה ההגה, הנה החלונות... ובסופו של דבר בנחישותו השיג את מבוקשו. 

בכיתה י"א דביר וחבריו לשכבה נסעו למסע לפולין, דביר ראה במסע משמעות עמוקה וחשיבות רבה בעקבות הקשר המיוחד עם סבו ניצול השואה. מאז שנולד, החיבור עם סבא יעקב היה מיוחד, דביר רצה לדעת כל דבר על עברו של סבא וללמוד מכל מעשיו, סבא מצידו לא אהב לדבר על העבר, הרצון של דביר לדעת קירב ביניהם. הקשר היה עמוק והשפיע על דביר רבות. דביר תמיד היה נכון לעזור לסבא וסבתא בכל דבר, בכל פעם שקראו לו וגם כשלא, הוא היה שם. לקראת המסע לפולין, דביר התעקש לנסוע לבית היתומים של סבא בפולין, זה לא היה חלק מהמסלול המתוכנן אך דביר לא ויתר. גם כשאפשרו לו ללכת לשם, זה לא היה פשוט, המקום השתנה, דביר היה צריך להביא איתו מפות ותמונות ובנחישות רבה בסוף הגיע למקום המדויק. כשהיה שם צילם לסבא, שהתרגש מאד, ומאז תמיד אמרו זה לזה שייסעו לפולין לעשות את מסע השורשים הזה יחד, מה שלא הספיקו לעשות. הביקור בבית היתומים השפיע על דביר עמוקות וחיזק את רצונו לשרת בתפקיד משמעותי בצבא, על מנת להשפיע ולשנות. 

בתיכון אורט דביר הוכוון ללימודים במסלול טו"ב (טכנאות ובגרות) וכחלק מהמסלול למד בכיתות י"ג וי"ד, לקראת סוף המסלול דביר החליט שהוא רוצה להיות לוחם. דביר הבין שאם יסיים את לימודיו במימון הצבא, הוא יוכוון לחיל האוויר ולא יוכל להיות לוחם, לכן ויתר על המימון בניגוד לרצון הוריו ושילם מכספו על שנות לימודיו כדי לגשת למיונים לתפקידים קרביים שרצה. 

לקראת סיום לימודיו והיציאה לשליחותו בצבא התעורר בדביר הרצון ללמוד ולחזק את דרכו האמונית. בזמנו הפנוי הוא הלך לשיעורי תורה, התחזק וגיבש את דרכו, התקרב לרבו, הרב יעקב שמעון שליווה אותו עוד מנעוריו. 

ב-22.7.2015 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. אחרי ההכשרה יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות) ומאוחר יותר המשיך לקורס קצינים. במהלך אחד הניווטים בקורס, דביר נפצע בידו, המשיך את הניווט על אף הפציעה ולא עשה ממנה שום עניין. לאחר סיום הניווט כשהתברר למפקדו על מצבו, הוא הורה לדביר להתפנות לבית החולים ולטפל בידו. דביר נותח וידו נזקקה לזמן החלמה ובמקביל בקורס התקיים "בוחן לורן" שאותו דביר היה צריך לעבור. דביר ניגש לבוחן עם פציעתו, אך בעקבותיה לא הצליח לטפס על החבל שהיה כחלק מהמבחן. בעקבות זאת עמד בסכנת הדחה, אך התעקש להישאר, הגיע עם בקשתו עד המח"ט שנתן לו הזדמנות נוספת לגשת לחלק שעליו להשלים. דביר ניגש לבוחן כשידו עדיין פצועה, הצליח להוכיח שביצועיו לא נפגעו וסיים את הקורס בהצלחה.

עקב הפציעה שובץ לתפקיד קצין אבטחה במתקן מסווג, עם החלמתו הגיע להיות מפקד מחלקה בפלחוד, דביר אהב את התפקיד, את חייליו והיה מסור אליהם ואל המקצוע הצבאי, סיים כמ"מ מצטיין. שימש סגן מפקד פלוגה בפלוגת החוד. דביר אהב את הקשר האנושי עם החיילים, בתפקיד הסמ"פ הקשר הוא פחות אישי ויותר זרוע מבצעת של המ"פ, אך דביר המשיך בדרכו לייצר חבורה מלוכדת של חברי המפלג שהיו פקודיו והיה אהוב על כל הנגדים.

כחלק מההכשרה לתפקיד המ"פ דביר נבחר לצאת לתוכנית המלט"ק, בתוכנית זו סיים תואר במדעי המדינה בשילוב צבא וביטחון. דביר ידע שלאחר המלט"ק ישמש כמפקד פלוגה בבא"ח ובמהלך התואר היה עסוק במחשבות ובמעשים שיכוונו אותו להיות מפקד משמעותי, פגש אנשים מיוחדים שהאמין שיוכל ללמוד מהם ועשה הכול כדי להיות המפקד הטוב ביותר כשיסיים את לימודיו. 

בתחילת תקופת המלט"ק דביר נישא לאור, השניים אהבו זה את זו אהבה עמוקה ועזה. לאחר שנישאו, התגוררו יחד בשערי תקווה והביאו לעולם בן - צור. משפחתו של דביר הייתה מרכז עולמו. כאיש קבע הוא היה צריך ללמוד איך לתמרן בין הבית לצבא ועם כל הבלת"מים והאילוצים, דביר תמיד העניק לאשתו ולבנו את החוויות הכי טובות והזמן המשותף שלו איתם היה תמיד מושקע ומשמעותי, גם כשהיה קצר.

לאחר סיום המלט"ק שימש כמ"פ (מפקד פלוגה) בבא"ח נח"ל (בסיס האימונים של החטיבה). בסיום התפקיד חזר אל הגדוד ושימש כקצין אג"ם (אגף מבצעים) של הגדוד, בתחילת התפקיד היה בחברון עד פרוץ המלחמה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

דביר לקח חלק פעיל בלחימה מיומה הראשון, תחילה בתור קצין אג"ם בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל, ובהמשך מונה למפקד הפלחו"ד (פלוגת החוד) של הגדוד ויועד להתמנות בעתיד לתפקיד סגן מפקד הגדוד. הוא לחם במשך חודשים ארוכים בשטח רצועת עזה והוביל את הפלוגה בשורה של מבצעים מורכבים ונועזים, בהם מבצע ההשתלטות על בית החולים "שיפא" בעיר עזה, במסגרתו תפסו לוחמיו מאות מחבלים.

עקב הלחימה דביר סבל מפריצת דיסק חמורה בגבו, אך המשיך לפקד בטבעיות על פלוגתו במסירות ובקור רוח. הכאב האישי שסחב עימו לא גרע ממקצועיותו, דביר התאמץ להמשיך לרוץ קדימה ולהוביל. בעולם הערכים של דביר, להיות בחזית, להוביל את חייליו ולשמור על חייהם בזמן הלחימה, חשוב יותר מאשר לשמור על בריאותו ונוחותו.

לאורך כל הלחימה, דביר ידע לסחוף אחריו את חייליו, לחזק אותם ואת עמיתיו המפקדים ברגעים קשים, ולדחוף את כל סובביו לביצועים טובים יותר. 

במהלך הלחימה, בישרו דביר ואור למשפחה כי הם מצפים לבת. 

באוקטובר 2024 נפל בקרבות רס"ן נתנאל הרשקוביץ, הבעל של בת דודתו של דביר, האסון טלטל עמוקות את המשפחה ובפרט את דביר שהיה בינו לבין נתנאל קשר מיוחד.

שלושה חודשים לאחר מכן, ביום שני, ו' בטבת תשפ"ה, 6.1.2025, בעת שדביר פיקד על פלוגתו בפעילות מבצעית בבית חאנון שבצפון הרצועה הופעל מטען על הכוח, דביר נהרג במקום. איתו נהרג גם סגנו, סרן איתן ישראל שיכנזי.

רב-סרן דביר ציון רווח נפל בקרב ביום ו' בטבת תשפ"ה (6.1.2025). בן עשרים ושמונה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה בהריון ובן, הורים, אחות ושני אחים.

כמה חודשים לאחר נפילתו ילדה אשתו, אור, את בתם - פאר.

דביר, כתבו בני המשפחה, היה מפקד ערכי, יצירתי, אחראי ומקצועי, בעל חשיבה אסטרטגית ויכולת לראות מהלכים קדימה. כמו בחייו האישיים, גם בצבא שאף תמיד לשפר את הקיים ולעשות טוב, היווה דוגמה אישית, השרה סביבו תחושת ביטחון וידע למצוא פתרון ראוי לכל בעיה.

הוא היה קשוב לחייליו, דאג להם כאילו היו הילדים שלו, אך גם הציב להם דרישות גבוהות וקבע סטנדרט מקצועי בלתי מתפשר. דביר הקפיד על הנהלים עם חייליו וראה בכך שמירה על חייהם, גם כשהיו מחוץ ללחימה החינוך להקפדה על הנהלים היה בנפשו, כי ראה בכך דרך להגן על חייליו מכל רע.

"לא יכול לספור את כמות הפעמים שחיי או חיי לוחמים אחרים ניצלו בזכותו, בזכות המשמעת שהיה מנחיל לנו", סיפר אחד מחייליו. "גם אם זה אומר שצריך להיות קצת קשוח איתנו, וגם אם זה להושיב את הלוחמים שלו, לעבור איתם על תחקירים של אירועים וללמד אותם איך להתמודד עם סיטואציות בקרב. הוא אמר לנו: 'אני לא צריך שהחיילים יאהבו אותי, אני צריך שהם יחזרו בשלום לאימא שלהם'".

במידותיו של דביר מושרשת הצניעות והענווה, בגמישותו ידע איך להיות מפקד נועז ומוביל אך לשמור על עדינותו. בכל תפקיד שמילא הצטיין וזכה לשבחים, אך מעולם לא חיפש להתבלט. הוא פעל במסירות, בצניעות ובענווה, מתוך אהבה אמיתית לעם ישראל ולארץ ישראל. 

אשתו, אור, מספרת כי מהיום בו הכירו, דביר הכין אותה למקרה של מלחמה ואמר לה שכאשר זה יקרה, הם לא ייפגשו לאורך זמן, כיוון שהוא יקדיש את כל כולו להצלחת המשימה ולא יעזוב את שדה הקרב.

"איש יקר ואהוב לי כל כך", ספדה אור. "אני נושאת אותך איתי כחלק מנשמתי לעולם. מהרגע הראשון שפגשתי אותך ידעתי שאתה שלי. יש לך קסם עליי, שתמיד הביא בי חיים. תמיד שמחתי ללכת אחריך ואיתך, כל עצה או בחירה שלך הביאה אותי לאושר. תודה על מי שאתה עבורי, על הרוח שאתה מפיח בי... 

דיבורים או מעשים של אחרים אף פעם לא הצליחו להסית אותך ממה שחשוב לך באמת, ואף פעם לא התביישת או חששת להביא את האמת שלך לעולם... אתה סלע איתן, יציב, מלא עוצמה. עוצמה שיש בה גם שתיקה וענווה. אף פעם לא רצת לספר ולהאדיר את שמך ואף פעם לא פעלת עבור זאת. האמת, השורשים העמוקים שלך וטובת הכלל – תמיד היו לנגד עיניך. מהמקום הזה תמיד שאפת למקצועיות, עשית כל דבר על הצד הטוב ביותר".

"אתמול בלילה עברתי על כל ההודעות שלנו מהשנה האחרונה", כתב תמיר, חבר לשירות, "ובכולן היה מוטיב חוזר – אמונה. אתה פשוט נהנה ומאמין במה שאתה עושה. נהנה להילחם, לפקד, להגן על המדינה, נהנה מהמשמעות. אתה מהזן הנדיר שבאמת ובתמים מאמין, מאמין שהתפקיד שלנו בעולם זה לעשות טוב בשביל אדם אחר, בשביל העם שלנו... מעולם לא ראיתי מסירות כמו שלך, היה בך הרבה עוז, הרבה אומץ וכל כך הרבה נחישות... הבאת רוח של ניצחון, של חברות, של מסירות ואמונה אין קץ".

מפקד הגדוד סיפר כי דביר היה היחיד מכל הגדוד שלחם איתו לאורך כל המלחמה, כמעט מבלי לצאת הביתה, וגם כשסבל מפריצת דיסק קשה, התעקש להמשיך בלחימה. עוד סיפר המג"ד: "כשנכנסת לתפקיד המ"פ מיד הבאת מעצמך דברים חדשים. בהיתקלויות שהיו לנו תמיד היית ראשון, חותר למגע, מקדימה. במשך כל התקופה מעולם לא עשית בשביל עצמך, אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, רק עבודה קשה והכול בידיים. גם הצלחות כבירות אף פעם לא זקפת לזכותך, תמיד זה היה מי שתחתיך או מקביל אליך".

לאחר נפילת דביר התפרסמה תפילה שכתב במהלך השירות: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקיי ואלוקי אבותיי, שתשלח לי ברכה במעשיי ושלח לי יכולת לקדש שמך בעולם, ולהצליח במעשיי לשמור על מדינתך הקדושה, וללמוד איך לנצח את מלחמות המצווה שמאיימות על עמך הקדוש. אנא אלי, עשני כלי לשליחותך – עזור לי לקדש שמך בעולם".

עמוד הנצחה לדביר נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_dvir_revah.