בתם של תיקי וליאור. נולדה ביום כ"א בסיוון תשס"ד (10.6.2004) במועצה המקומית מזכרת בתיה. אחות לספיר, עדן, ירין וירדן, המבוגרים ממנה, ולחן, הצעירה ממנה.

אושר (שמחה) גדלה והתחנכה במזכרת בתיה. מיום בואה לעולם הסבה למשפחתה אושר עילאי ושמחה, כשמה. בהיותה תינוקת, אחיה הגדולים התחרו ביניהם מי יטפל בה, מי יאכיל ומי יחזיק אותה בידיו. בילדותה הייתה יפהפייה וחייכנית, מוכשרת ועצמאית. באישיותה הלבבית האירה כל חדר שנכנסה אליו, ותמיד הקיפו אותה חברים שנמשכו לאופטימיות שבה, לחמימות שהקרינה ולרגישות שאפיינה אותה. ניחנה בנתינה אינסופית לזולת ובאהבת אדם.

בלטה באינטליגנציה הגבוהה שלה, שבאה לידי ביטוי בתפיסה מהירה של תכנים חדשים, בהתעמקות בנושאים שעניינו אותה, וביכולת למידה עצמית גבוהה. כך, למשל, למדה לנגן בפסנתר ובגיטרה באמצעות צפייה בשיעורים ביוטיוב.

הייתה תלמידה בתיכון על-שם רבין במזכרת בתיה במגמת ביולוגיה, הצטיינה מאוד בלימודיה ונמשכה בעיקר למקצועות הריאליים. מתוך נדיבות ליבה, ורצונה לסייע ולקדם אחרים, התנדבה ללמד תלמידים שהתקשו בלימודי מתמטיקה. בד בבד הצטרפה לכיתה הארצית למדעי המוח של "מכון דוידסון לחינוך מדעי", הזרוע החינוכית של "מכון ויצמן למדע", ולמדה שם לבגרות בהיקף של חמש יחידות לימוד. נהנתה מהלימודים במגמה, הביעה את רצונה ללמוד רפואה בעתיד, וחלמה להיות מנתחת מוח. השאיפה למצוינות, ההישגים המעולים והרצון לעזור ולרפא העידו כי היא בדרך הנכונה להגשים את החלום. סיפרה רכזת המגמה: "אפילו בתוך החבורה הייחודית הזאת של תלמידים מוכשרים, אושר התבלטה כאחת התלמידות המרשימות ביותר. היא הקסימה אותנו לא רק בסקרנות, באינטליגנציה ובחשיבה המקורית שלה, אלא בראש ובראשונה באמפתיה ובטוב הלב שהפגינה כלפי כולם סביבה – תלמידים ומורים גם יחד".

אושר הייתה אחראית ויעילה, וידעה לשלב בין לימודים לבין חיי חברה, התנדבות, בילויים והנאות. במשך ארבע שנים התנדבה במסירות ב"מגן דוד אדום" (מד"א), לא הפסידה אף משמרת וחנכה מתנדבים צעירים. אהבה מאוד לטייל בארץ ובחו"ל, והתנסתה בפעילויות מאתגרות כמו סנפלינג, צניחה חופשית, סקי מים ורכיבה על סוסים. הייתה מטופחת, זוהרת ו"תמיד מחייכת", כפי שכתבה על עצמה ברשת אינסטגרם. ניצלה כל רגע בחיים, ונהגה לומר: "השאלה היא לא כמה זמן עומד לרשותך, אלא איך אתה מחלק את הזמן העומד לרשותך".

בבית הספר הכירה את אורי והם הפכו לזוג אוהב. "אושר הייתה בת הזוג הכי טובה שיכולתי לבקש לעצמי", סיפר. "גדלנו והתבגרנו ביחד. היא עזרה לי לעצב את האופי שלי ולהפוך אותי לאדם טוב יותר. זוגיות של ארבע שנים הפכה את ארבע השנים האלה לטובות בחיי. תמיד דיברנו על העתיד המשותף שמצפה לנו יחד, על חתונה וילדים ועל איפה נגור. היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".

עם סיום לימודיה בתיכון הביעה רצון לשרת בצה"ל שירות מעניין ומשמעותי. ביום 1.1.2023 התגייסה לצה"ל. התקבלה לקורס סמלות מבצעים (סמב"ציות) וסיימה כמצטיינת הקורס והפלוגה. שובצה לתפקיד סמלת מבצעים בחטיבת "הגפן", החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. שירתה במוצב נחל עוז ליד הגבול עם רצועת עזה. לצידה שירתו עשרות תצפיתניות וכוחות של חטיבת "גולני" וחטיבה 7 של חיל השריון, שמשימתם הייתה הגנה על גזרת נחל עוז, והמוצב בתוכה.

אושר אהבה את התפקיד ואת חברותיה לשירות. הן סיפרו שהייתה סמב"צית מקצועית, בעלת כושר מנהיגות, שהכניסה הרבה אור ושמחה לחמ"ל, ותמיד פעלה בצניעות וברגישות. הכירה את הגזרה על בוריה, ואף שדיווחה על מתיחות ועל פעילות מוגברת מעבר לגדר הגבול, הרגישה מוגנת ובטוחה במוצב. תכננה לצאת לקורס קצינות בפברואר 2024.

הריחוק שנכפה עליה מבן זוגה במהלך שירותה, לא פגע בקשר העמוק שביניהם. היא כתבה לו בגעגוע: "לחבר הכי טוב שלי, עמוד התווך שלי, האדם שהכי מבין אותי בעולם. הלוואי ויכולתי לשמוע ממך יותר. חוסר הוודאות, מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותך, הורג אותי. הזמן שלי איתך אומנם קצר, אבל הכי משמעותי בעולם עבורי. אני מתגעגעת אליך יותר מכל דבר בחיים, וכבר רוצה לחבק אותך ולעטוף אותך מבלי לעזוב".

בערב סוכות תשפ"ד יצאו אושר ואור לחופשה קצרה כל אחד מיחידתו, ואחרי ארוחת הערב חגגו במסיבה. זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשו.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת הייתה אושר במשמרת בחמ"ל במוצב נחל עוז. בשעה שש וחצי בבוקר זיהו התצפיתניות מחבלים ליד גדר הגבול, וכעבור דקות אחדות פשטו על המוצב מעל מאה מחבלים. בהמשך הצטרפו אליהם חמישים מחבלים נוספים. אושר הבינה מייד שמדובר באירוע חריג ותפסה פיקוד. היא כיוונה את לוחמי "גולני" שניהלו את הקרב בבסיס עצמו, וניווטה כוחות ליישובים הסמוכים ולמוצבים המותקפים, ובכך הצילה את חייהם של אנשים רבים. במהלך הקרב הספיקה לכתוב לבן זוגה, "אני אוהבת אותך. תמסור לכולם שאני בסדר בינתיים. אני בחמ"ל". בשעה 10:23 כתבה למשפחתה, "תתפללו בשבילי". כשהוצע לה להימלט מהחמ"ל, היא סירבה להפקיר את החמ"ל ולהשאיר את חברותיה מאחור.

אושר הייתה הסמב"צית היחידה בחמ"ל, ביצעה את תפקידה בתושייה ובאחריות כשהיא לבדה בעמדה כעשרים וחמש דקות. בזמן הזה גם הכינה מצבת כוח אדם לקצינות שביקשו זאת, ואפשרה לחברותיה שבחדר לדבר עם משפחותיהן בטלפון שלה. בתחקיר הקרב נקבע שהיא תפקדה למופת עד הרגע האחרון.

במשך שבעה ימים נחשבה נעדרת. בשבת, 14.10.2023, קיבלה המשפחה את הידיעה על נפילתה.

באותו יום נפלו במוצב נחל עוז כמה עשרות חיילים.

רב-טוראי אושר שמחה ברזילי נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). לאחר נפילתה הועלתה לדרגת סמל. בת תשע-עשרה וחצי בנופלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה. הותירה אחריה הורים וחמישה אחים ואחיות.

ספדה לה אימה: "הכאב עצום. קרה לנו הנורא מכול, ואני יודעת שכלום לא יהיה אותו דבר. אבל אני לא הולכת להיות אימא שכולה. אני הולכת להיות אימא שיכולה. שיכולה שוב מחדש לאחד, לאסוף את המשפחה, לחזק, להרים, לכאוב ביחד, ומכאן לצמוח, להתעצם, להנציח, ואפילו להתרחב. אני אימא גאה, עם ראש מורם. גאה בבת שלה שבמותה ציוותה לנו את החיים. נמשיך את המורשת שלה, את השאיפה למצוינות, עם שמחת חיים, חיי חברה, טיולים ואינסוף הנאות. רבות דיברו עליה, וגם אני יכולה להמשיך שעות. אני מכירה טוב מכולם את הגיבורה הפרטית שלי, שכעת הפכה לגיבורה של כולם".

ספדה אחותה, ירדן: "אושר, החיוך שלך מרוח בכל מקום שדרכת בו. הותרת הורים ואחים כואבים, רשימה בלתי נגמרת של חברים ובן זוג שמלווה אותך ארבע שנים. אושר שלי, לכולנו, לעד, יהיה חור בלב בצורה שלך".

ספדה לה חן, אחותה: "אני לא יודעת על מי אני צריכה לכעוס עכשיו, ואם בכלל מותר לי לכעוס. כל לילה אני שואלת את אלוהים, למה זה קרה? למה הוא לקח את אחותי אליו? אימא אמרה שזה בגלל שהיא גיבורה. אושר יכלה לברוח, אבל בחרה להישאר ולעזור לחיילים שלה. אבא אמר שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. אמרתי לאבא שאני לא מבינה למה אלוהים לא משאיר את האנשים הטובים ולוקח אליו את הרעים.

"כולם השתתפו בצערי בלוויה. כשהרב סיים, אימא לחשה לי באוזן, שעכשיו צריך לבכות, אבל לא היו לי דמעות. ראיתי פרפר לבן וחייכתי לעצמי. אחי אמר לי, 'מה את עושה? את צריכה לבכות עכשיו'. הורדתי מהר את החיוך ועשיתי פרצוף עצוב. הסתכלתי על הקבר וחשבתי על חברה שלי ועל המריבה שלנו. זכרתי כמה בכיתי אז, אבל הדמעות לא הגיעו עכשיו.

"אחרי השבעה, כשכולם חזרו לבתים שלהם, הלכתי לחדר שלי, שמתי את הראש על הכרית שלי ושל אושר, חשבתי על אושר שהייתה בחמ"ל עם החיילים שלה, חשבתי על אושר שהתנדבה במד"א, חשבתי על אושר שטיפלה בחיילים שלה כשהמחבלים פגעו בהם, חשבתי על אושר שהייתה תלמידה מצטיינת, חשבתי על אושר שהשאירה אותי לבד. שאלתי אותה למה, ורק אז הדמעות הגיעו".

כתבה תמר: "אושר אהובתי, החברה הכי טובה בעולם, זאת שנותנת הכול בשביל הסובבים אותה, לא משנה מתי. כמה אהבתי להיות בחברתך, לצחוק איתך, לדבר איתך שעות. אני לא אשכח שתמיד עזרת לי בכל דבר ופתרת לי כל בעיה כי פשוט תמיד ידעת מה לעשות. החיוך שלך לא יוצא לי מהראש, ולא נתפס לי שאני לא אראה אותך יותר. כל מי שמכיר אותך יודע כמה את טהורה עם לב זהב, וכל כך חכמה ומצטיינת בכל דבר שעשית בחייך. היית השראה בשבילי. אושר, נשבר לי הלב שנהרגת שם ככה, גיבורה שלנו. גם בשעות האחרונות שלך עשית הכול כדי לעזור לכולם, כי ככה תמיד היית".

כתבה קרן, תלמידה במכון דוידסון: "אושר, את לימדת אותי להכין קפה, ללמוד רק במיטה, להפסיק לאחר לכל מקום, לשבת וללמוד גם אם אין לי כוח. ובעיקר הכנסת הרבה אושר ושמחה לחיים שלי".

משפחתה של אושר פועלת להנצחתה בדרכים רבות.

לזכרה עלה דף באינסטגרם, remember_osherbarzilay, הכולל זיכרונות ותצלומים.

אחיה וחברותיה קעקעו על גופם את שמה ואת מילותיה, "תמיד מחייכת".

אביה מספר על דמותה, על מורשתה ועל גבורתה בפגישותיו עם תלמידי בתי ספר ברחבי הארץ.

הארגון האמריקאי Samaritan's Purse תרם למד"א ארבעה-עשר אמבולנסים, כמספר האמבולנסים שהושבתו במתקפת החמאס, והקדיש אותם לזכר אנשי מד"א. אחד האמבולנסים נתרם לזכרה של אושר, מתנדבת מד"א מסורה.

פינות להנצחתה של אושר הוקמו בין השאר באוניברסיטת הרווארד, באוניברסיטת פנסילבניה ובאוניברסיטת ניו יורק.

שלוש-מאות ערכות טיפוח ואיפור חולקו ללוחמות ברחבי הארץ, לזכרה של אושר. כתבו קרוביה: "נמשיך להפיץ את זכרך, אושר שלנו, בדרכים שאת הכי אוהבת".

הרב אריה גרינברג, מנהל בית חב"ד במזכרת בתיה, יזם חלוקת אלפי נרות שבת שעל אריזתם תמונה של אושר והכיתוב "האור של אושר".

קרוביה ארגנו צעדה אל נחל עוז, לבושים בחולצות ועליהן הכיתוב "תמיד מחייכת".

מסע הכשרת לוחמי חי"ר גבולות, גדוד 47, "לביאי הבקעה", הוקדש לזכרה של אושר. כתבה מפקדת כיתת הטירונים: "בזכות המילים של אושר, 'תמיד מחייכת', הטירונים המשיכו לחייך גם בחלקים הקשים של המסע. כל מסע ומסע יהיה לזכרה".

ויקי דאבוש, בן דודה של אושר וחבר בנבחרת ישראל בג'יו-ג'יטסו, הקדיש לזכרה את מדליית הזהב הקבוצתית. המדליסטים עלו לפודיום לבושים בחולצות ועליהן תמונתה.

במסגרת מיזם הנצחה של הזמר משה פרץ, הופק לזכרה של אושר סרטון שבו שובצו תמונותיה על רקע שירו "לנצח תישאר".

הזמר שי לוי כתבה לזכרה שיר הפותח במילים: "אושר, אני יודע שאת מתגעגעת לאימא, ומתגעגעת לאבא / עכשיו את לא פה, כי שירתת את המדינה כמו שרק גיבורים יכולים / אני לא רואה אותך עצובה, אפילו לא מתחת לאדמה, אפילו לא בשמיים / לא יכול אפילו לראות אותך בוכה, / לא יכול להרשות לעצמי ביי אחרון. / עם החברות שלך, לא פחדתן, לביאות עד שאתן מתות".

משפחתה מתכננת הקמת עמותה, "המספרים של אושר", שבמסגרתה סטודנטים יעבירו שיעורי תגבור במתמטיקה בתמורה למלגת לימודים.