בנם של פרידה ושלמה. נולד ביום ג' באלול תשס"ג (30.8.2003) בשוהם. אח צעיר להילה וחן.

איתי (אליהו) גדל והתחנך בשוהם. מגיל צעיר בלט בחוכמה ובזיכרון מצוין – הכיר את הדגלים של כל המדינות ואת היצרנים והדגמים של כל כלי הרכב כבר כשהיה בן שלוש, וכשהיה בן שבע ידע להמיר בשניות מילים למספרים והשתעשע בגימטרייה.

למד בבית הספר היסודי "ניצנים", בחטיבת הביניים "יהלום" ובתיכון "שוהם". למרות הישגיו הגבוהים, שעליהם מעידה גם תעודת ההצטיינות שקיבל ממשרד החינוך לאחר תום לימודיו, מעולם לא התרברב על כך ונותר צנוע.

ספורטאי מוכשר, בגיל חמש הצטרף לקבוצת "מכבי שוהם" בכדורגל, ובה שיחק עד גיל שמונה-עשרה בעיקר בתפקיד שוער. בלט בהתמדה, במקצוענות ובפרגון לשחקנים האחרים. מאמנו ומנהל הקבוצה תיאר: "שוער מצטיין וחבר טוב, הביא מהשקט שלו למגרש עם חיוך כובש". כן אהד את קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" ועקב באדיקות אחר משחקיה.

מילדות הייתה המוזיקה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא למד לנגן בגיטרה, נהנה מהנגינה ואהב להאזין למגוון סגנונות. במקלחת ובנסיעה נהג לשיר בקולי קולות.

איתי בילה רבות עם חבריו, ואלה אהבו אותו מאוד. יחד טיילו, נסעו לחוף הים, שיחקו במשחקי קופסה כדוגמת "שם קוד" ויצאו למסיבות. החברות עימם הייתה חשובה לו מאוד, והוא התעניין בשלומם מכל הלב.

בהיותו בכיתה י"א הכיר במסיבה את עמית יחיאל, שלמדה בשכבה מתחתיו בבית ספרו. מייד ניצת ביניהם ניצוץ, כפי שתיארה עמית: "הוא חייך חיוך ענק שהיה מרוח על כל הפנים, ולפני שידענו אפילו את השם אחד של השני, עמדתי ובהיתי בפנים היפות שלו והרגשתי שאני נמסה מבפנים". מאז הלך והתפתח בין השניים קשר זוגי. כבן זוג רגיש, הצליח איתי להכיל אותה, ידע להקשיב ולייעץ ושימש לה עוגן.

בינו ובין הוריו שררה קרבה גדולה. בגיל ארבע אמר לאימו: "אם לא היית בעולם, גם אני לא הייתי רוצה להיות". מאחר שהיה צעיר בהרבה מאחיותיו, תמיד זכה מהן ליחס אימהי, ובילדותו ראו בו כעין "צעצוע של הבית", כדברי אחותו. בבית היה שקט, והביטוי "מים שקטים חודרים עמוק" אפיין אותו. כשבגר התפתח בינו ובינן קשר מלא בצחוק ובנועם. הוא התחבר בקלות עם ילדים, ובפרט עם האחיינים שלו, שזכו בדוד אוהב ומסור.

איתי, בחור יפה תואר עם חיוך רחב ומאיר, עיניים טובות וקסם אישי, ניחן בצניעות ובענווה, בטוב לב ובאכפתיות, אדם ערכי ואהוב על הבריות שעזר למי שנזקק. "ילד שמח, ילד טוב עם לב טהור, מצליח בכל מה שנגע בו", סיפרה אימו. בחדרו תלה כרזה עם הכיתוב שאפיין אותו: "תמיד ראשונים". יושרה ואמונה בדרך אפיינו אותו, והוא היה חכם, אינטליגנט ושנון עם זיכרון יוצא דופן, קליטה מהירה, יכולות מתמטיות גבוהות וצורת חשיבה ייחודית.

לאחר שסיים את לימודיו ועד הגיוס לצה"ל עבד במסעדת "טרומן אנד קו" במתחם "איירפורט סיטי" והיה אהוב על עמיתיו.

ביום 16.12.2021 התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "אפעה" בחטיבת הצנחנים של חיל הרגלים. לאחר שסיים את מסלול הכשרת הלוחם, עבר קורס מפקדי כיתה (מ"כים).

בתום הקורס יצא לחופשה קצרה ובמהלכה טס עם חברים לבודפשט, בירת הונגריה. "כמה צחוקים וכיף חיים עשינו יחד", סיפר אחד החברים.

בשובו מונה לתפקיד מפקד במחלקת טירונים בבסיס האימונים החטיבתי (בא"ח צנחנים). כעבור ארבעה חודשים קודם לתפקיד סמל מחלקה במחזור חדש של טירונים.

כחייל חדור מוטיבציה יצא בשמחה לכל משימה, הוביל ועודד את חבריו ולא התלונן על קושי גם במסעות מאתגרים, וכחקיין מוכשר הופיע מול החיילים וידע להצחיק אותם ולהרים את המורל. בהיותו מפקד התמסר לחייליו ורצה להשפיע עליהם, דיבר עימם בגובה העיניים, נתן עצה טובה ודחף קדימה, והם אהבו אותו. "המפקד הכי טוב שיכולתי לבקש", תיאר אחד מחייליו. מפקדיו ייעדו אותו לקצונה, אך הוא העדיף להשקיע את כל כולו בשירות החובה בלבד ולאחר מכן לטוס לטייל בחו"ל עם חברים.

במהלך שירותו הצבאי עברה המשפחה לגור בבית עריף, מושב סמוך לשוהם.

ביום 4.10.23 חזר איתי מהבסיס כדי להשתתף בחתונה של בת דודתו. הוא התרגש מאוד באירוע, חיבק ונישק את אהוביו, והייתה תחושה של קרבה משפחתית גדולה מתמיד.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

איתי, שהגיע לחופשת סוף שבוע בביתו ביום הקודם, קיבל מסרון מהיחידה, ובו נכתב שמי שיכול, שייקח נשק ויתייצב בשדרות. בלי להשתהות, בנחישות ובדריכות הכניס לתיקו את המדים הרטובים מכביסה ויצא, אף לא המתין לקבל צידה לדרך מהוריו. הוא לא שעה להצעה של הוריו להמתין להסעה שתצא משוהם, אלא אמר: "תפסיקו, בשביל זה התגייסתי, אני צריך ללכת עכשיו". לאחותו חן כתב בהודעה האחרונה: "תירגעי, אני לא נכנס ללבנון".

כשהגיע לאזור הדרום, חבר לכוח צבאי מבא"ח צנחנים שכלל קצין וחמישה לוחמים נוספים. סמוך לצומת יד מרדכי הם נתקלו בקבוצה של שלושה אזרחים שיצאו לריצה לפני תחילת המתקפה, הסתתרו מאחורי בטונדה וקראו לעזרה. הכוח אבטח את הצומת, ולאחר שזיהה מרחוק התקדמות של חוליות מחבלים הנעות לכיוונו, התפצל לשניים. בפקודת הקצין, ירד איתי מהרכב עם שני חיילים כדי להגן על קבוצת הרצים משני צידי הבטונדה. חוליית מחבלים חמושה ומצוידת שהגיעה למקום איגפה את הבטונדה, איתי זיהה אותה וצעק "מחבלים הותקלנו" ומיד החל קרב קשה וממושך שכלל ירי ויידוי רימונים. גם לאחר שנפצעו המשיכו הלוחמים להילחם. איתי, חייל נוסף ושני אזרחים נהרגו במקום, אך הודות לנחישות ולתעוזה שלו ושל יתר הלוחמים, ניצל קיבוץ יד מרדכי מחדירת מחבלים.

סמל ראשון איתי (אליהו) מרציאנו נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין חדיד. הותיר הורים ושתי אחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איתי אהוב ליבנו, הנסיך הקטן שלנו, לוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים, נפל בהגנה על אזרחים בדרום ובקיבוץ יד מרדכי. החיוך שלך לנצח יאיר את דרכנו".

כתבה אימו: "איתיו שלי, היית התינוק, הילד, הנער והגבר שכל אימא ואבא היו מאחלים לעצמם. מוכשר, חכם, יפה, צנוע, חבר, בן דוד, אח ובן אוהב ואהוב. איתיו, היית התינוק של כולנו בבית, אבל מסתבר – גם חייל לוחם וגיבור. גאה בך, אוהבת אותך ומתגעגעת בלי סוף".

אביו כתב: "ילד של אבא, כמה שהייתי גאה בך, חיים שלי. כזה חכם, כזה הישגי וחייכן. לא יכולתי לבקש ילד יותר מוצלח ממך. כשנולדת דמיינתי איזה ילד אני מבקש שתגדל להיות – ובאמת, איתי, שלא הייתי מצליח להכניס לרשימה את כל התכונות הטובות שלך, את כל האהבה והגאווה שהבאת איתך. ספורטאי מוכשר, תלמיד מצטיין, אהוב על הבריות, נעים הליכות, עלם חמודות שכמוך, צנוע ומכבד את הבריות. גיבור שלי שרץ להציל נפשות".

כתבה בת זוגו עמית: "תמיד אני זוכרת שהסתכלתי על איתי בהערצה. עדיין. כל הזמן. בחנתי הרבה פעמים את ההתנהלות שלו מהצד ונפעמתי לגלות בו עוד ועוד צדדים שהם פשוט מטורפים, כי היה בו הכול מהכול. והוא היה הבן אדם הזה שכל אחד צריך בחיים שלו והזכייה הכי גדולה שתהיה לו אי פעם. הילד הכי אוהב ואהוב שיש, לא קיים מישהו שיגיד מילה רעה כי כולו טהור ... הוא חכם בצורה לא הגיונית בלי מאמץ, הוא מוכשר בכל דבר שהוא נוגע בו, והוא כזה יפה תואר מבחוץ ועוד יותר מבפנים. הוא מצליח לקלף מאנשים שכבות של רוך בלי לעשות יותר מדי, הוא חבר החלומות של כל אדם, הוא נחת, הוא ילד פלא ... אני מאוד מנסה להסתכל על הסיפור שלנו כמתנה ולא כאובדן. כי בין כל התחושות הרעות שמלוות אותי, אני מרגישה פשוט בת מזל שזכיתי להיות הילדה שבחרת לאהוב, ושאתה היית שלי".

חברו הקרוב רועי כתב: "סיפרנו הכול אחד לשני, בין אם זה הפדיחה הכי גדולה שיש או עניין רציני וחשוב. תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון, ואני מקווה שגם אני. הייתה לנו שפה משלנו, חוש הומור משלנו. מפחיד אותי לנסות להתרגל לחיים בלי הדבר הזה ובלעדיך. כל החוויות, אפילו הכי קטנות, כבר לא יהיו אותו דבר ... הייתה בינינו הבנה עיוורת, טלפתיה מוזרה כזאת. הייתי יכול להבין בדיוק מה עובר לך בראש רק מלהסתכל עליך ולהפך ... אין דרך לתאר את מה שעבר לי בגוף ברגע שנודע לי האסון באותו יום ראשון – תחושות וכאב שלעולם לא דמיינתי שאחווה, לפחות לא בגיל הזה. פשוט מסרב להאמין".

יובל, חבר ילדות משוהם, השאיר לו על הקבר מכתב: "איתי, אני לא מאמין שיש בן אדם מושלם, אבל תמיד ידעתי שמכל האנשים שהכרתי בחיי אתה היית הכי קרוב לזה".

חבריו עומר אבני ואסף ורניק כתבו, הלחינו וביצעו שיר בעקבות נפילתו שנקרא "עשרים ושתיים", שהוא המספר של איתי בקבוצת הכדורגל: "נתראה בגלגול הבא / נשמות שלנו גדולות מהכול / אבל את שלך לקח המחבל זה לא נתפס / הלב שבור העין רטובה / המציאות הזאתי לא שפויה // לא קולט כלום / מאז שקיבלתי את ההודעה עליך אני לא יכול לקום / כי העולם הזה עקום / ואני לא מבין איך זה קרה / שאת החיוך שלך לקחו / והכפפות הן נשארו / בטוח שהגנת על החברים שלך / בדיוק כמו על השער במגרש / תמיד אזכור את ה'פיפ"א' / תמיד אזכור מי היית / בוקר עד הלילה פרו קלאבס / עכשיו בוכים כי אתה לא כאן / חלומות גדולים ברזיל אירופה / כלום כבר לא שווה שאתה לא שם // אולי זה 03 עד 23 / אבל בחיים אתה לא תצא מהראש / אספר לילדים שלי על 'יתאי' מרציאנו הגיבור / אוהב אותך לנצח חבר, אני לא אשכח אותך לזכור / ים של דמעות טובע בזיכרונות / תודה שהיית אתה, תמיד אתה עד הסוף / תמיד צוחק בגדול, תמיד עוצר את הגול / תמיד עומד על הספוט / מסתכל בשעון, מבין שנגמר לי הזמן והדף / והגיע הזמן שלך לישון / נתראה, נתראה נתראה... אולי לא בעולם הזה // מרציאנו אח שלי היקר / תמיד אני אזכור אותך / אוהבים אותך / אבני ואסף". השיר ניתן להאזנה באתר "יוטיוב".

פלוגת הצנחנים שהחליפה את פלוגתו של איתי לאחר שחרור הלוחמים משירות החובה, יצאה לזכרו למסע באזור קרן הכרמל (מוחרקה) שברכס הכרמל. צוות בבסיס הטירונים "חוות השומר" קיבל את השם "צוות מרציאנו" על שמו.

מועדון קבוצת הכדורגל שבה שיחק הוסיף את שמו לשם הקבוצה – "מכבי איתי שוהם" ויזם לזכרו טורניר שנתי בחול המועד סוכות, פעילויות ערכיות והרצאות. "איתי היה שחקן אהוב שגדל על ערכי המועדון, ספג אותם ואף הנחיל אותם לחייליו בצנחנים", אמר יושב ראש עמותת המועדון. בפתח תקווה הוקמה בריכה טיפולית על שמו – "איתי במים".

בבית הספר היסודי "ניצנים" שבו למד נחנכה פינת הנצחה לזכר בוגרים שנפלו, בהם איתי. בקיבוץ משמר העמק, סמוך למערת הפלמ"ח, נחנכה פינת ישיבה לזכרו.

במסעדת "טרומן אנד קו" שבה עבד נקראה על שמו מנת ההמבורגר האהובה עליו, ויקב "גוש עציון" בשיתוף wine & friends הוציאו שני מותגי יין על שמו – יין רוזה ויין אדום "איתי".

הוריו, אחיותיו, חבריו ואנשים אחרים שהתחברו לדמותו העבירו הרצאות ושיעורים העוסקים בו ובגבורתו בשלל ארגונים ומוסדות חינוך. אומנים רבים ציירו את דיוקנו, בין היתר על הבטונדה בצומת יד מרדכי, שלידה נפל.

משפחתו הוציאה לאור אלבום המספר את תולדות חייו, ודפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר המועצה המקומית שוהם, באתר תיכון "שוהם" ובאתר מועדון כדורגל "מכבי חיפה". ברשת "אינסטגרם" הועלה עמוד הנצחה – remember_itaymartsiano – ובו תמונות מחייו, זיכרונות, שירים, ציורים ותיאור פעולות להנצחתו. חבריו העלו לאתר "יוטיוב" סרטון עם תמונות ודברים לזכרו. מוקירי זכרו הוציאו מדבקות ועליהן תמונתו והכיתוב: "החיוך של תמיד איתי".