בנם הבכור של תמר ומשה. נולד ביום י"ב באלול תשנ"ט (24.8.1999) בירושלים.

בעל לגל. אח בכור לעדי, איתן ונועה.

איתי-שלמה גדל והתחנך ביישוב בית חורון שבהרי יהודה עד שהיה בן שבע וחצי, אז עברה המשפחה למושב אדרת, הסמוך לבית שמש. למד בבית ספר יסודי ממלכתי-דתי באלון שבות ובתיכון "דרך אבות" באפרת. ילד חכם, ערכי וטוב לב, בעל חוש הומור, רוח שטות וחיוך מלא באור.

הוא אהב לטייל ולנגן על גיטרה, ושיחק כדורסל בנבחרת בית הספר. בנוסף, היה חניך ומדריך בתנועת הנוער "בני עקיבא" והאמין מאוד בערכי התנועה – תורה, עבודה ואהבת ארץ ישראל.

איתי סיים את לימודיו בתיכון והשתלב במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה", השוכנת ביישוב קשת שברמת הגולן. אחרי המכינה, תכנן להתגייס לסיירת מטכ"ל. החלום לשרת ביחידה המובחרת ליווה אותו מילדות, אחרי שדודו, סגן אלוף עמנואל מורנו, נפל בסוף מלחמת לבנון השנייה, ב-19.8.2006. עמנואל היה אחד הלוחמים הנועזים בתולדות ישראל, ואיתי, שגדל על סיפורו, העריץ את דודו ושאף להמשיך את דרכו.

הוא עבר גיבוש לסיירת מטכ"ל אך קיבל תשובה שלילית. עם זאת לא נפלה רוחו, ואת תחושותיו שיתף בסטטוס שלו בוואטסאפ, בו ציטט את המשפט: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" (מתוך השיר "בסוף מתרגלים להכול", מילים: דודו טסה וטלי כץ).

ב-2018 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ביחידת הקומנדו "מגלן". הוא היה גאה ונרגש להיות חייל ביחידה, וביצע את תפקידו מתוך תחושת שליחות. תמיד רץ קדימה, חתר למגע והיה הראשון להתנדב לכל משימה. בתום המסלול, שימש כנווט הצוות והפלוגה ובהמשך יצא לקורס מפקדים והוסמך כמפקד ביחידה. במסגרת השירות, לקח חלק בפעולות מבצעיות רבות באזור יהודה ושומרון וכן בעומק שטח האויב.

במושב אדרת הכיר איתי את גל, גם היא תושבת במקום. בעודו חייל, החליט להציע לה נישואים. לטובת ההצעה, גייס את משפחתו, את חבריו ואפילו את מפקדו, וכולם נרתמו על מנת להפתיע את גל ולהבטיח שלא תחשוד. ההצעה בוצעה כמתוכנן, גל הנרגשת השיבה בחיוב, וביוני 2021 השניים התחתנו.

חודש לאחר מכן, איתי השתחרר מהצבא, ומיד התחיל בתהליך מיון לשירות הביטחון הכללי (שב"כ). היה לו ברור שהוא ממשיך ללכת בדרכו של דודו ומקדיש את חייו להגנה על המדינה.

באוקטובר 2021 התגייס לשירות הביטחון הכללי.

איתי אהב את ארץ ישראל ואת תורת ישראל בכל ליבו. הוא שלט בסיפורי התנ"ך ובהיסטוריה, העמיק באופן שוטף את ידיעותיו ביהדות, אהב לחזן ולפייט בכל הזדמנות ונהנה לעשות זאת בכל פעם בנוסח תפילה אחר – פעם בנוסח הספרדי ופעם בנוסח האשכנזי. אהבתו למוזיקה ולשירה ליוותה אותו גם מחוץ לכותלי בית הכנסת, והוא נהג ללוות כל פעולה – נהיגה, שטיפת כלים, מקלחת וכן הלאה – בשירה רמה.

שליטתו בנופי הארץ ובאתריה הייתה פנומנלית. בכל נקודה בה היה, ידע בדיוק מהם האתרים והיישובים שמקיפים אותו. אין עיר, קיבוץ, מעיין או הר שהוא לא הכיר, לרבות מספרי הכבישים, המוצא והיעד של כל אחד מהם. המשפחה והחברים נהגו לשחק איתו משחקי ניחוש של זמן ומרחק. הם היו נותנים לו שתי נקודות בארץ והיה עליו לאמוד את זמן הנסיעה ואת המרחק בקילומטרים ביניהן. איתי תמיד קלע בשני הפרמטרים.

הייתה לו יכולת להתחבר לכל אדם ולגעת בלבבות, תמיד הפיץ סביבו אהבה והאיר כל מקום בחיוכו הגדול. לא משנה מה קרה ואיך, שמר על אופטימיות, הצליח לראות את הטוב ולהאמין בו, ודן כל אדם לכף זכות. גם אם מישהו פגע בו, תמיד האמין שיש סיבה שעשה מה שעשה.

מעולם לא ויתר לעצמו, ורק חיפש דרכים להשתפר, להתפתח, להצטיין ולהגשים את שאיפותיו וחלומותיו. הוא היה רציני ושטותניק כאחד, אדם שאפשר להתווכח איתו בלהט וחמש דקות אחר כך להתגלגל איתו מצחוק. בהוריו ובאחיו התגאה בלי סוף, לא הפסיק לשבח את חוזקותיהם, ונהנה להשתובב עם הילדים הקטנים במשפחה המורחבת.

בקיץ 2023 התחיל ללמוד לתואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון באשדוד.

אחרי שנישאו בני הזוג התגוררו כשנה מול חוף הים באשקלון, ומשם עברו לקיבוץ יד מרדכי שבעוטף עזה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת איתי היה אצל הוריו במושב יחד עם גל, וכשפרצה המתקפה קיבל שני צווי גיוס חרום, אחד משירות הביטחון הכללי והשני מצה"ל, כחייל מילואים. בתחילה, התלבט לאיזה צו להיענות, אשתו ואביו ביקשו שיתייצב בשב"כ, אך החליט להתגייס לצה"ל. בתפקידו במילואים היה נגביסט החוד של הצוות - הלוחם היחיד שמוכשר להילחם באמצעות מקלע ה"נגב" הכבד, ונמצא בחוליית החוד הקדמית. הוא הרגיש שאינו מסוגל להפקיר את חבריו לצוות כשאין לוחם אחר שימלא את התפקיד החשוב.

גל חששה מאוד והתחננה שיחכה רגע לפני שהוא יוצא כדי שיבינו מה קורה. איתי אמר לה שעליו לצאת, כי המדינה במלחמה, אבל דאג להרגיע אותה. היה לו ביטחון מלא בצדקת הדרך ובכוחו של צה"ל ובכל שיחה שניהל איתה לאחר מכן דיבר על המוטיבציה של הכוחות ועל הניצחון שבדרך.

אחרי ארבעה ימים של לחימה באזור עוטף עזה, הגיע עם הצוות שלו להתרעננות בתחנת הדלק הסמוכה לקיבוץ ברור-חיל. לפתע, פגש את אביו ואת אחיו הקטן, איתן, שהגיעו לשם במסגרת התנדבות שביצעו באזור. השלושה הופתעו מאוד מהמפגש, התחבקו והצטלמו למזכרת, מחויכים ונרגשים. איתי צילם גם תמונת סלפי, ושלח אותה לגל עם הכיתוב: "מצווה לשמור על המדינה". משם, יצא עם חבריו לצוות לכיוון קיבוץ זיקים.

בדרכם לשם, נתקל הכוח במארב של מחבלים, שפתחו לעברם בירי ובמטח כבד של פצצות מרגמה. איתי, יחד עם חבריו לצוות, נלחם כמו אריה במחבלים שהקיפו אותו, עד שנורה ונהרג, כארבעים דקות בלבד אחרי הפגישה עם אביו ואחיו.

רב-סמל איתי-שלמה מורנו נפל בקרב ביום כ"ז בתשרי תשפ"ד (11.10.2023). בן עשרים וארבע בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. הותיר אחריו אישה, הורים, שתי אחיות ואח.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון.

אשתו, גל, כתבה: "איתיו שלי, מאורי, אהוב ליבי. לא סתם קראתי לאיתיו 'מאורי', האור שהפיץ בכל מקום אליו נכנס קרן למרחקים, החיוך האמיתי והצחוק המתגלגל. חייו של איתי היו מלאי אמונה, עשייה, אושר, צחוק מתגלגל וטוב.

"איתי אהב את החיים, היה מאושר בעוצמות כה חזקות ושידר זאת תמיד לסובביו, רחש כבוד לכל אדם באשר הוא, צחק והצחיק את כולם כל הזמן, הוכיח בדרך חייו כי הדרך מהותית וחשובה לא פחות מהמטרה עצמה.

"מתגעגעת אליך כל כך! מתגעגעת שירדו לי דמעות מצחוק מכל השטויות שלו ולא מבכי ומגעגוע לזה, ולדעת שזה לא יקרה שוב. זכיתי בשבע שנים מושלמות איתך, שכל רגע היה יותר כיף מהרגע הקודם. לנצח תהיה בליבי".

איתי מונצח באתר המרכז למורשת מודיעין ובאתר ההנצחה של שירות הביטחון הכללי.

במושב אדרת החליטו על הקמת בית כנסת "עם אחד" לעילוי נשמתם של איתי ושל דודו, עמנואל מורנו. בית הכנסת ישלב את כל נוסחי התפילה, כפי שנהג איתי לעשות, ויהווה מקום של אחדות לכל המתפללים.

בכניסה למושב אדרת הוקם מצפה לזכר איתי, המשקיף על נופי עמק האלה שכל כך אהב, האזור שבו נערך קרב דוד מול גוליית. מדי חודש עורכים במקום טקס קבלת שבת לכל עם ישראל, טקס הכולל דברי תורה ודברי הגות, נגינה ושירה.

בבית הספר "עתיד- עמנואל מורנו" שבלוד נערך טקס נטיעת עץ לזכרו.

הזמרת שחר אשכנזי הקדישה את מופע ההשקה שלה לאיתי.

נערך מירוץ לזכר איתי במושב אדרת.

בטורניר הספורט אס"א (איגוד ספורט אקדמי) לבשו שחקני נבחרות הכדוריד והגיימינג של אגודת הסטודנטים בקמפוס אשדוד של מכללת סמי שמעון חולצות עם הדפסים המנציחים את איתי ואת דניאל גולטמן, גם הוא סטודנט במכללה שנפל במלחמה.

אתר הנצחה, עם תמונות וסיפורים מתחנות חייו השונות, הוקם תחת השם - איתי שלמה מורנו. עמוד לזכרו נפתח באתר memoriz.plus.