בתם של סולטנה ואהרון. נולדה ביום ה' בחשוון תשכ"ג (2.11.1962) בצרפת. היא הילדה השלישית של הוריה, אחות של דניאל ופטריסיה.

שורשי חייה של פביולה (פאבי) נעוצים במרוקו, שם הכירו הוריה. אביה היה איש ביטחון בשגרירות צרפת במרוקו, ובשנת 1961 עברה המשפחה לגור בצרפת. בעוד האם בהיריון, נושאת את פאבי ברחמה, אירעה טרגדיה במשפחה: פושע שתפס אביה שנים לפני כן והושלך לכלא ביקש לנקום, וכשהשתחרר מכלאו הגיע אל האב ונטל את חייו. חודשים אחדים לאחר הרצח נולדה הילדה. את שמה, פביולה, העניקה לה אימה על שם מלכת בלגיה שהתחתנה ביום לידתה.

פאבי גדלה בצל היתמות מאביה. לפני מותו התגוררו בני המשפחה בעיר בורדו במחוז שופע כרמים. הם חיו ללא דאגות פרנסה בבית יהודי מסורתי חם שלא חסר בו דבר. אך עם מות האב נותרה אימה חסרת משענת וללא ביטחון. דניאל, האח הגדול, היה רק בן שלוש־עשרה, ובעל כורחו נעשה ראש המשפחה. בלית ברירה יצא לעבוד בגילו הצעיר, וכך שימש דמות אב לפאבי הקטנה. האחות פטריסיה אובחנה כילדה בעלת צרכים מיוחדים כבר בגיל צעיר, והאם נאלצה להשגיח עליה ימים ולילות, הן בבית הן בבית חולים. למרות הקשיים ולמרות חסרונו של האב בחיי המשפחה השתדלה סולטנה להעניק כל שבכוחה לשלושת ילדיה הקטנים.

בשנת 1970 נבט רעיון העלייה לישראל, וכעבור זמן קצר האם ושלושת ילדיה עלו ארצה לקריית גת והחלו בחייהם החדשים. פאבי הקטנה בילתה את שנות ילדותה בשיכון העולים בקריית גת. ההתאקלמות לא הייתה פשוטה, אימה נעדרה מהבית שעות רבות בשל הטיפולים באחותה, ופאבי החלה ללמוד בכיתה א בבית הספר היסודי "בן צבי".

למרות קשיי ההתאקלמות הייתה פאבי הקטנה ילדה חברותית במיוחד. היא השתלבה יפה בכיתה והשפה העברית נשתגרה בפיה במהרה. סיפר אחיה: "סביבה תמיד היו חברים, היא אהבה לדבר עם אנשים, הייתה פתוחה, מהר מאוד הפכה למובילה חברתית ובולטת בכיתה."

כשהייתה בכיתה י בבית הספר התיכון "שלאון" והיא רק בת שש־עשרה, עמד אחיה להינשא לבחירת ליבו. בצעד אמיץ החליטה פאבי לעזוב את לימודיה כדי לדאוג למשפחתה והחלה לעבוד במפעל לייצור פלסטיק בקריית גת. כשקיבלה את צו הגיוס ידעה כי כשתגיע שעתה להתגייס ייפגע מקור התמיכה העיקרי בבית. היא הייתה מסורה לאימה ולאחותה ואהבה אותן בכל ליבה ומעומק נשמתה. עם זאת ידעה היטב כי השירות הצבאי הוא הזדמנות פז לגלות את העולם שמחוץ לעיירה הדרומית. אז גמלה בה ההחלטה לצאת החוצה ולקשור קשרים חברתיים עם בני גילה ממקומות שונים. היא הבינה שכדי להמשיך לתמוך במשפחתה, הן רגשית הן כלכלית, עליה לשאוף להתקדם ולהצליח ולמצות את הכישורים שנתברכה בהם.

פאבי התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל האוויר. היא שימשה מחסנאית בטייסת. אחיה סיפר שבאחד הימים הגיע ראש הממשלה דאז יצחק שמיר לטייסת ששירתה בה. הוא היה אמור לטוס במסוק צבאי והתלוצץ שאין במסוק דיילת כפי שהוא רגיל, ופאבי נבחרה ללוות את הטיסה הממלכתית.

דרכה בשירות בתי הסוהר (שב"ס) החלה לאחר שחרורה מצה"ל. היא התגייסה לשב"ס ביום 14.4.1988 וקיוותה להגשים בו את חלומה על עתיד טוב יותר, על ביטחון ועל יציבות. היא רצתה להכיר אנשים חדשים, להתנסות בפעילויות מאתגרות ולפרוץ את גבולות חוויותיה. ואכן, אופקים חדשים נפתחו לפניה והיא זכתה בהזדמנות לבטא את כל תכונות אישיותה: אחריות, הנהגה ועמידה בחוד החנית לצד פריסת כנף מגוננת.

תפקידה הראשון היה בכלא הנשים "נווה תרצה", שנעשה לימים לביתה השני. היא שימשה סוהרת בכלא, אך במהרה בלטו שוב כישוריה החברתיים ויכולותיה להנהיג לצד רגישותה הרבה. השקט הפנימי שניחנה בו סייע לה לסלול את דרכה בבטחה לשורת תפקידים בכירים ומעניינים.

היא קודמה ושימשה סמלת משמרת ואף יצאה לקורס קצינים. חבריה בבית הספר לקצינים סיפרו שידעה להנהיג בחוכמה וברגישות ושימשה דוגמה ומופת, מקור סמכות וידע: "פאבי לא הייתה צריכה להרים את הקול, כולם הקשיבו, גם כאשר דיברה בשקט."

לאחר שסיימה את הקורס חזרה לשירות בתי הסוהר אך הפעם כקצינת משמרת. בהמשך הייתה קצינת מודיעין, ומשנת 1997 הייתה קצינת ביטחון. התפקיד הזה עיצב וחישל אותה והיה אבן דרך מהותית בדרכה המקצועית. לאחר שסיימה את תפקידה כקצינת ביטחון, הועברה פאבי למטה ברמלה וקודמה לתפקיד בכיר – קצינת המבצעים של גוש מרכז. לאחר חופשת לידה חזרה לשירות ושימשה מפקדת אגף בכלא "מעשיהו". היא המשיכה בנחישות בדרכה המקצועית ויצאה לקורס פיקוד ומטה, ובסיומו הדריכה ופיקדה בבית הספר של השב"ס "ניר" ברמלה.

אופייה העדין בלט למרות כל תפקידיה הקשוחים. במבט ראשון הצטיירה פאבי כאדם רציני: השיער השחור והעיניים היוקדות עשויים היו לתעתע במי שלא הכיר אותה. אולם בתוך תוכה שכנה נפש עדינה, "גוזל" בפי רחלי, בת זוגה. היה לה קול עדין ושקט, אפילו ילדותי, היא נהגה להתבדח, לצחוק ולשיר, הייתה רגישה ובעלת חמלה.

פאבי הייתה מסורה לא רק לעבודתה אלא גם למשפחתה. לאחר מות אימה עזבה את קריית גת ועברה לגור במושב ישרש מדרום לרמלה. היא לא זנחה את אחותה פטריסיה אלא הכינה אותה לחיים עצמאיים משלה, לימדה אותה להתמודד למרות מגבלותיה. בשנות השלושים לחייה החליטה שלא לוותר על אימהות. היא פגשה את דוד בקבוצת "הורות אחרת", ויחד הביאו לעולם את הבן אביתר (ב־1999) ואת הבת נועם (ב־2001). ההורים והילדים נהגו לצאת לטיולים יחד ולהיפגש בארוחות שבת ובארוחות חג.

בד־בבד עם עבודתה המשגשגת בשירות בתי הסוהר והיא כבר אימא לשני ילדים הפציעה גם אהבה גדולה בחייה של פאבי. בתקופת שירותה בכלא "נווה תרצה" היא הכירה את רחלי אלגבסי, אך לא נוצר ביניהן קשר. כעבור שנים ביקרה רחלי את פאבי בעקבות לידת ילדיה, והן נעשו חברות נפש. אט אט העמיק הקשר ושינה את פניו, החברות צמחה לאהבה גדולה, והן קשרו את גורלן זו בזו. השתיים עברו לגור כמשפחה בנס ציונה. כשנה לפני נפילתה החליטו שתיהן להגשים את חלומן ולהביא ילד נוסף. הפעם הרתה רחלי לדוד וילדה את ג'ולי, פרי אהבתן. "לילדים שלנו יש שתי אימהות ואבא אחד," תיארה רחלי את התא המשפחתי הייחודי שבנו, "לכל אחד בבית הזה יש המקום שלו. הילדים למדו בבית שאימא יכולה לעשות הכול: לכבס ולבשל, אך גם לקדוח חור בקיר אם צריך."

בביתן הייחודי הנהיגו אווירה מסורתית ורוח אמונה. בלילות שישי ערכו קידוש והסבו לארוחת שבת, ובשבת לא הדליקו אור ואש. בימים שבהם שהו הילדים במחיצתו של דוד, נהנו בנות הזוג מזמן איכות יחד. הן אהבו לערוך קניות יחד, להכין ארוחות ולצפות בסרטים.

ביום חמישי 2.12.2010 פרצה שריפה בכרמל. השריפה כילתה יער, חורש ובתי מגורים רבים בפארק הכרמל וביישובים שמסביבו. כשבעה־עשר אלף איש פונו מבתיהם, וכעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי הקיבוץ בית אורן ועשרות בתים בכפר האומנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד עלו באש. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

יום האסון החל בשגרת בוקר. פאבי לא נחפזה לצאת לדרכה בניגוד לשאר הימים, אלא התעכבה והרעיפה חיבוקים ונשיקות על ילדיה, רקדה עימם בסלון הבית והתקשתה להיפרד. לעומתה הייתה רחלי קצרת רוח, ובערב התכוונה לשוחח עם פאבי ולומר לה כי בבוקר הכעיסה אותה. מאוחר מדי הבינה רחלי כי פאבי נפרדה למעשה מילדיה.

בשעות הצוהריים התקשרה פאבי לרחלי וסיפרה שהוזעקה לבית הסוהר "דמון" כדי לפנות אסירים בגלל השריפה שפרצה בכרמל. למשימת הפינוי חברו קצינים ושוטרים, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה וצוערים ומדריכים בקורס קצינים של שירות בתי הסוהר (מחזור א), ובהם פאבי.

בשעה שלוש אחר הצוהריים שלחה פאבי הודעה ועדכנה שהם חלפו על פני נתניה ורואים את תימרות העשן. רחלי ביקשה שתשמור על עצמה. היא הכירה את בת זוגה וביקשה: "אל תהיי גיבורה! אל תשכחי, יש לך שלושה ילדים בבית."

בשעה חמש לפנות ערב סיימה רחלי את יומה בגן הילדים, ובאותו זמן החלו חברות להתקשר ולשאול על פאבי. "מרגע זה פעלתי כמו רובוט," תיארה רחלי את רגעי החרדה. בשלב מסוים התקשרו אליה אנשי השירות וסיפרו לה שפאבי בחיים, שמדברים איתה. רחלי שאלה מה עלה בגורל שאר הצוערים ונענתה כי אין ניצולים, ואז ידעה בוודאות שפאבי שלה לא הייתה יורדת מהאוטובוס הבוער. היא הבינה שמדובר בטעות ופאבי איננה.

רב־כלאי פביולה פאבי בוהדנה נפלה ביום כ"ה בכסלו תשע"א (2.12.2010) באסון הכרמל, בשריפה הגדולה שהתלקחה בהר הכרמל. בת ארבעים ושמונה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. הניחה בת זוג, שלושה ילדים, אח ואחות.

פאבי הייתה האם היחידה שנפלה באסון. היא יכלה לרדת מהאוטובוס עוד ברמלה, אבל בחרה להישאר עם החניכים שלה. היא התנהגה כמפקדת ומנהיגה, "אימא של הצוערים" קראו לה.

לאחר נפילתה היא הועלתה לדרגת סגן־גונדר.

על מצבתה כתבו אוהביה: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה ..." (שיר השירים ח, ז).

רחלי הניחה על קברה של פאבי בבית העלמין בית עץ קטן שקנו בחנות צעצועים, סמל לבית החלומות שלהן. היא סיפרה בעצב: "איזו אימא מקסימה ומיוחדת היא הייתה, כמה היא אהבה להיות אימא ... לעיתים התבדחנו בינינו לבין עצמנו בשאלה מה יקרה אם חלילה ניפרד, הרי כבר יש לנו ילדים משותפים. החלטנו שמה שלא יהיה את הילדים לא נפריד, מקסימום אנחנו נצא מהבית ..."

דוד, אבי ילדיה, סיפר: "אשת חיל הייתה בחייה ובמותה."

גונדר משנה נזיה להיאני, מפקד בית הסוהר "שיטה", ספד: "פאבי הייתה אימא של כולם, החניכים היו כילדיה ... רבים המקרים שבהם ביקשתי ממנה בשעות מאוחרות של הערב לעזוב את בית הספר וללכת הביתה לילדים שלה, והיא ענתה: 'גם החניכים הם ילדיי.' פעילות ותרומה לקהילה ולנזקקים עשתה מכל הלב עם מפקדת החניכים שפיקדה עליה בהתנדבות. אשת ערכים, דמות של מפקדת ודוגמה אישית הייתה לפקודיה. העדיפה בכל מחיר להיות עם הצוערים במשימה על אף שהיה באפשרותה שלא להיות. משם לא חזרה. שנשמתה תהיה מבורכת לעד."

פאבי מונצחת באנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל, שנבנתה ביערות הכרמל סמוך לקיבוץ בית אורן. האנדרטה נחנכה בדצמבר 2011; פאבי מונצחת גם באנדרטה שבחורשת ה־44 בהר מרון, שניטעה במאי 2011.